אמר ליה רב כהנא אאילו הדר קני מי לא שקלא וכיון
גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן
אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה
הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק.
הַהוּא
א״ל רב כהנא אילו. קנה נכסים אחרים בתר הכי מי לית לה לאשה, נחמיה, הח ודחי אית לה, דנהי דמחלה שעבודה לבנות בשביל םעםחה
שותף ביניהן חוב כתובתה מיהא לא מחלה, שהם ממלא מקום לטרוף כגון שיקנה נכסים טורפת מהם, וכדכתב לה ודעתיד אנא למיקני שנכסים
העתידין לצה ישתעבדו לה, וכיון דאילו הדר קני מאדם אחר או ממורישיו אית לה לאשה, השמח כמי כי נפלו לו מאותן נכסים עלמן אית לה, דמה
לי אותן נכסים עלזמן מה לי אחרים, שאם נתרזית להקנות המחנה לבנות ולמחול להס שעבודה, לבעלה מיהה לח מחלה מידי הם ממלא מקום
לגבות, וכן הלכה: ההוא דפלגינהו. כל נכסיו מילק לבניו ולחסמו
ובלוואת שכיב מרע, דהיינו עשאה שותף בין הבנים, אלא שסייר דקל
אחד שלא פירם למי: סבר רבינא למימד לית לה. ממותר כתובה דאילו הדר קני שקלא בהשתא נמי שקלא. ההוא
אלא ההוא דיקלה, דהא אי לח שייר דיקלה הצדה כתובתה מן הצניס דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא
שמחלה להס שעבודה משום דנעשית שותף ביניהן, והשתח כמי זכו סבר רבינא למימר לית לה אלא חד דיקלא אמר ליה
הבנים והיא תטרוף את הדקל: א״ל רב יימד לרבינא אי לית לה. רב יימר לרבינא אי לית לה חד דיקלא נמי לית לה
כתובתה מחלק הבנים משום דידעה דלית ליה נכסים החריני ומחלה
להו בשביל שעםאה שותף ביניהם, א״ה דיקלח כמי לית לה, דהח ידעת ו אלא גמיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי.
ליה להחי דקל ומחלה להו ליורשיו, דכל כתובתה מחלה מהני נכסים אמר רב הונא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר
דאית ליה משום דעשאה שותף, דמה לי למחול שעבודה מאומן שחלק רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו
לבנים ומה לי מן אותו דקל שלה חלק, חלה מאי אית לן למימר מאיזה נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן ) גנבא
טעם נחמה הדקל לטרוף ממנו היינו משום דלא מחלה כתובתה
שהרי הניח לה מקום קלת לגבות הימנו, כגון החי דקל שלא רצה ברוקה אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דהא
לחלוק לבניו, ומגו דנחמה הדקל נחמה נמי החלק הבנים, דהאי דשתקה שמעתתיך כר׳ יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא דלמא
ולא ערערה היינו לפי שהיה מניח לה הדקל, וסברה למה לערער
עכשיו עד שישומו ב״ד את הדקל וחטרפנו והדר לערער על הבנים כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב ואמרו ליה
ולטרוף מהן המותר, דלא הויא שתיקה דידה מחילה חלה היכה נכסיה למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן
דמחלק כל הנכסים ולא מציק לה מידי, דמשום החי טעמא מספקה ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה
לן לעיל (דף קלב:) גבי בריח דדלמא כיון דאיכא למימר הדר קני ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה "אין הכי (6)
סברה למה הערער עכשיו עד אשר הראה הס המלח מקוס לגבות קאמינא למאי הלכתא סבר רב אדא בר אהבה קמיה
מצד אחר, וכיון דמטוס הכי שתקה לה הויה שמיקומה הודחה אלא דרבא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו
תלויה ועומדת חס מערער על אלו אם לאו, וה״כ כיון דשנק לה ואם לאו אין אלמנתו נזונית מנכסיו אמר ליה רבא
מידי למיטרף להכי שתקה ואח״כ מלעוק על המותר. והשתא שמעינן
מהכח דשכיב מרע הכותב כל נכסיו חו מחלק לבניו בפני אשתו וגם ימיגרע גרעא השתא בירושה דאורייתא אמרת
לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה ולא ערערה, והוא הדין חס כתב כל אלמנתו נזונית מנכסיו 3) במתנה דרבנן לא כל שכן")
נכסיו להחרים בפניה ולה כתב קרקע כל שהוא קנו שהרי מחלה אלא אמר רבא יזכדשלח רב אחא בר רב עויא
להן שעבודה ולא תטרוף מהן, כרב נחמן דאמר הואיל ועשאה שותף לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני
בין הבנים אבדה כתובתה, דבעשהה שותף מליח מילמח ל״ם עס אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון
בניו ול״ם עם אחרים. והנ״מ כשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו, אבל כלום שאין (3) לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה
שייר אפילו דקל אחד דהיינו קרקע כל שהוא שלא פירס למי, מגו
דהדרה הדיקלה הדרח ונחתה למגבי מכולהו נכסי, ולא מחלה מידי.
ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא, אבל הם נתן לה מטלטלים ולא
קרקע לא מקריא שותף בין הבנים ולח מחלה מידי ונחתה הכולהו
נכסי, כדאמר רב נחמן מטלטלי לא קאמרי'. וה״מ דחבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו, אבל אי הדר במר הכי וקני נכסי החריני ואפי׳
מהנהו נכסי עלזמן שחלק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא וגביה מינייהו מותר כתובתה, שכך כתב לה ודעתיד אנא למיקני. ודוקא
שכיב מרע כדאמרן לעיל, אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא הח היבעיה ליה לרצח חי מחלה להו שעבודה שעל
אותן נכסים אם לאו וחוקימנה בתיקו, והלכך כיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחבירו דהיינו אשה עליה להביא הראיה, דבכל דין תיקו
מאן דחפים מפיס, ומיהו חי הדר קני חית לה: אמר רב הונא שכיב מרע (ג) שאמר כו׳. משום דאליבא דר׳ יוחנן בן ברוקה מיירי כדלקמן
נקיט שכיב מרע, דהח בצריח מיבעיא לן לעיל אי איירי ביה ר׳ יוחנן בן ברוקה אי לה: שכתב כל נכסיו, סמס, ולא פירש לא לשון מתנה ולא
לשון ירושה אלא סתמא נכסי לפלוני: רואין אם. אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן בתורת ירושה כר׳ יוחנן בן
ברוקה, דכיון דראוי ליורשו מסתמא להורים לו נתכוין הואיל ולא פירש לשון ממנה, אבל גבי ירושה ח"ל לפרם דממילא קה ירית, הלכך כל היכה
דאיכא לאוקומה בירושה דתפסה מן התורה לח מקני ליה מסתמח במתנה למיעקר נחלה דאורייתא: ואם לאו. דאינו ראוי לירם, בעל
כרמך נכסי נתונין לפלוני קאמר, דאין אדם מוציא דבריו נטולין מפיו, ולמתנה שיכוין ולא לירושה, ולכך נוטלן משום מתנה. ולקמן מפרם
מאי נפקא לן מינה אם נוטלן משום ירושה או מטוס מתנה: גנבא גנובי למה לך. לסתוס דבריך ולמימר כואין כו׳: אי סבירא
לך כר׳ יוחנן בן ברוקה. דאמר אס אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ולפיכך אתה אומר כואין אם ראוי ליורשו כו', אימא
בהדיא דהלכתא כוותיה, ולא תסתיר דצריך לומר כר׳ יוחנן בן ברוקה בענין שלא יבינו בני אדם: דלמא כי הא אמרת. כל זה אמר ליה
רב נחמן לרב הונא, שמח אתה לא לכך נתכוונת לומר דבריך נסתם ולהשמיענו כר׳ יוחנן, אלא עובדה הכי הוה נסתס כדמפרם וחזיל, ועיקר
דבריך צאת להשמיענו חילוק בין נטילה משום מתנה לנטילה משום ירושה כדמפרש ואזיל, ואגב אורחך מיהא שמעינן דסבירה לך כר׳ יוחנן,
ומיהו עיקר שיטה זו שתפסת לא לכך באמה דא״כ היה לך לומר בפירוש הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה: דהוה קא שכיב. היה נפטר לבית
עולמו: אלא למאן. כלומר מאן קח שקיל נכסיי אלא הוא, והוי כמאן דח״ל נכסיי לך, והיינו שכתב דקאמרת, דמה לי כתב מה לי אמר:
ואמרת לן עלה. דמכל מקום שקיל, מיהו אם הוא קרובו וראוי ליורשו הוי ירושה, ושי לחו הוי ממנה, דחלה למאן וכן נכסיי לך שתי לשונות משמע,
כשהוא יורש משמע לשון ירושה, וכשאין ראוי לירש משמע לשון ממנה. ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה ומחי התח לאשמועינן: אין ה״נ קאמינא.
על הכותב נכסיו סתם בחתי להורות דומנין הוי ירושה וזמנין הוי ממנה: סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא. לפרושי למאי נפקא
מינה ומה בח רב הונא ללמדנו אם ראוי ליורשו, להכיג אמר רב הונא דהוי לשון ירושה שתהא אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו שהורים לזה,
כדתנן (כתובות דף זה:) אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כלומר יורשין: ואם לאו, נוטלן משום מתנה ושוב אין אלמנתו ניזונת מהן, כדמכן (גיטין דף ממ:)
אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם, משום דהוי מזונות דבר שאין לו קלבה") ואין יכולין לקוחות להזהר, ובין
מתנה ובין מכר הוו משועבדים: א״ל רבא, וכי בשביל שנתנו במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא מדרבנן, שהרי אין מתנה לאחר מיתה חלה
תקנת חכמים היא שיהיו דבריו ככמובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו"): מיגרעו גדעה, נחמיה, וכי הורע כחה של אלמנתו בכך,
השמח בירושה דאורייתא דהלימה כח יורם אם ראוי ליורשו שהתורה זיכתה לו, כדכתיב ביום הנחילו את בניו, אפ״ה אמרינן אלמנה ניזוכת
מנכסי היום: מתנה דרבנן. כי סך מתנת שכ״מ שאין בה קנין אלא מדרבנן כדפרישית לא כ״ם דניזונת מהן, ולעולם לחו להכי נפקא מינה
מילוק שהשמיענו רב הונא בין נועל מטוס ירושה ובין נוטל משום ממנה. ומהכא שמעינן דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא טרפה
ממשעבדי ה״מ מחנה גמורה בקנין או מכר גמור, אבל מתנת שכ״מ אלמנתו ניזונת מנכסי מקבל מתנה וה״ה לבנות: אלא אמר רבא.
להכי נפקה מינה בין ממנה לירושה: כדשלח רב אחא כו׳. שאם אמר החי שכ״מ והלא למאן והמריו לפלוני, כואין אם היה ראשון ראוי
ליורשו נועלו משוס ירושה ואין לשני אחריו כלום, דכיון דעשאו יורם וזכה בדין תורה כי קאמר מו ואחריו לפלוני הוי ממנה על מה
שכתוב בתורה, דאינו יכול לעקור מורת ירושה מאותו שירם כבר, וגם אפי׳ אס פים אני מוריםך ע״מ שיטול האי שני אחריך הוי נמי ממנה על
מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי נטל: דהא ירושה אין לה הפסק. אלא ממשמשת עד ראובן כדנפקא לן מקרחי בפירקין (דף
קטו:): לדברי ר׳ יוחנן כו'. לעיל (ד) נשמעתין פרישית לה: והא אפסקה. דעל תנאי שיטול שני אחריו הורים לראשון: ורחמנא אמר אין לה
הפסק. והוי ממנה על מה שכתוב בתורה והוי מעשה מעשה והמנחי בטל, והכי הלכתא כדשלמ רב חמא דהח מזינה עובדה בסמוך כוותיה: