Бава Батра 137a

תַּנָּאֵי הִיא דְתַנְיָא נְכָסַי לְך וְְאַחֲרֶיך לִפְלוֹנִי וְְיָרַד רִאשוֹן וּמָכַר וְְאָכַל הַשֵּנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת דִבְרֵי רַבִי רַבָן שִמְעוֹן בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין לַשֵּנִי אֶלָּא מַה שֶּשִּיֵּיר רִאשוֹן וּרְמִינְהִי נְכָסַי לְך וְְאַחֲרֶיך לִפְלוֹנִי יוֹרֵד רִאשוֹן וּמוֹכֵר וְְאוֹכֵל דִבְרֵי רַבִי רַבָן שִמְעוֹן בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין לָרִאשוֹן אֶלָּא אֲכִילַת פֵירוֹת בִלְבַד קַשְיָא דְרַבִי אַדְרַבִי ודרשב״ג אדרשב״ג דְרַבִי אַדְרַבִי לָא קַשְיָא הָא לְגוּפָא הָא לְפֵירָא דרשב״ג אדרשב״ג לָא קַשְיָא הָא לְכַתְּחִלָּה הָא דִיעֲבַד אֲמַר אַבַיֵי אֵיזֶהוּ רָשָע עָרוּם זֶה הַמַשִּיא עֵצָה לִמְכוֹר בִנְכָסִים כְרַבָן שִמְעוֹן בֶן גַּמְלִיאֵל א״ר יוֹחָנָן הֲלָכָה כְרַבָן שִמְעוֹן בֶן גַּמְלִיאֵל וּמוֹדֶה שֶאִם נְתָנָן בְמַתְּנַת שְכִיב מְרַע לאֹ עָשָה כְלוּם מַאי טַעְמָא אָמַר אַבַיֵי מַתְּנַת שְכִיב מְרַע לאֹ קָנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה וּכְבָר קָדְמוּ אַחֲרֶיך וּמִי אֲמַר אַבַיֵי הָכִי וְְהָא אִיתְּמַר מַתְּנַת שְכִיב מְרַע מֵאֵימָתַי קָנֶה אַבַיֵי אֲמַר עִם גָּמַר מִיתָה וְְרָבָא אֲמַר לְאַחֵר גָּמַר מִיתָה הֲדַר בֵיהּ אַבַיֵי מֵהַהִיא מִמַאי דְמֵהַהִיא הֲדַר בֵיהּ דִלְמָא מֵהָא הֲדַר בֵיהּ לָא סָלְקָא דַעֲתָךְ דִתְנַן זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי זֶה גִּיטֵּךְ מֵחוֹלִי זֶה זֶה גִּיטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה לאֹ אָמַר כְלוּם אָמַר רַבִי זֵירָא א״ר יוֹחָנָן הֲלָכָה כרשב״ג וְַאֲפִילּוּ הָיוּ בָהֶן עֲבָדִים וְְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת פְשִיטָא מַהוּ דְתֵימָא א״ל לְמֶיֱעבַד אִיסּוּרָא לָא יָהֲבִינַן לָךְ קָא מַשְמַע לָן אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְרַבָן שִמְעוֹן בֶן גַּמְלִיאֵל ואפי׳ עֲשָאָן תַּכְרִיכִין לְמֵת פְשִיטָא מַהוּ דְתֵימָא לשוינהו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה לָא יָהֲבִי לָךְ קָא מַשְמַע לָן דָרַש רַב נַחְמָן בַר רַב חִסְדָא אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לָךְ בְמַתָּנָה וְְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי נְטָלוֹ רִאשוֹן וְְיָצָא בוֹ בָאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִי ורשב״ג מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַר יִצְחָק ע״כ לָא פְלִיגִי רַבִי ורשב״ג הָתָם אֶלָּא דְמָר סָבַר קִנְיַן פֵירוֹת כְקִנְיַן הַגּוּף דָמֵי וּמַר סָבַר קִנְיַן פֵירוֹת לַאו כְקִנְיַן הַגּוּף דָמֵי אֶלָּא הָכָא דְאִי ה״ג תנאי היא. ולא גרסי׳ חלה החריך נמי תנאי היה דמשמע למכור בנכסים, דהא קי"ל כר״ם דאין לשני אלא מה שסייר ראשון, דמירולא דמרלינן לעיל לריש לקיש אחריך שאני לחו מיכולה הוא ולא נעשה נחת כומו של מת שאמר אחריך לפלוני דהוה ניחא ליה דהח ודאי לריש לקיש מתרליון אחריך שאני כדמתרלי רב ורבי אם ישתיירג, ומיהו לא הקפיד קפידה גמורה שלא יוכל הראשון למכרן הושעיה לעיל דהשתה קיימי כולהו ברייתות כרים לקים בין למאן אם ירזה: ומודה, כ״ם, אע״ג דהמר אין לשני אלא מה שסייר כאסון, דאמר יחזרו ליורשי נותן בין למאן אס נתנו אותו ראשון במתכת שכיב דאמר יחזרו ליורשי ראשון כולהו מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מימה סבירה להו דקנין פירות דעלמח לאו לא אמר כלום והשני מוכיח, חי נמי כקנין הגוף דמי דאפילו הך דקמני כשהיה שכיב מרע נתנה, דשתי מתנות יחזרו ליורשי ראשון היינו מסוס הללו שוות, כדחמרן לעיל) איזהו דאמריך שאני, אלא לרבי יוחנן הוא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דמתרלינן הכי תנאי היא, כלומר חיכה כו׳: ס״ג בהלכות גדולות ונפירום תנאי דפליגי בקנין פירות דראשון רצינו מכנחל מ״ט אמר אביי מתנת אי כקנין הגוף דמי או לא, והנה שכיב מרע אימת הויא לאחר מיתה סבירה לי כמאן דאמר כקנין הגוף וכבר קדמו אחריך. החי שני דקאמר דמי: דתניא כו'. דרצי ס״ל לחו כקיין עליה הנותן אחריך לפלוני קדס לזה הגוף דמי, וסך בריימה דקמני יחזרו שנתנו לו הראשון, דמשעה שהתחיל ליורשי נותן רצי היא, וכ״ש ס״ל כקיין האי ראשון לטרוף קנה השני, דאמריך הגוף דמי, וסך דקתני יחזרו ליוכסי עם גמר מימה משמע, דמשעה דאין ראשון ר״ם היא, ואנא ס״ל כר״ם, הראשון לכיך לנכסים הללו זיכהו והיינו דפסיק ר׳ יוחנן לקמן הלכה הנותן לזה השני אחריו מיד, אבל החי כר״ם. ומיהו לר״ל לחו בקנין פירות מקבל מתנה מראשון לא קנה עד כקיין הגוף דמי פליגי, חלה לכ״ע לחו לאחר גמר מיתה, דסתם אדם הנותן כקנין הגוף דמי, ובהא פליגי רבי סבר ממונו לאחר מיתתו אין כולה להוליה אמריך נמי קנין פירות נעלמה הוא ממונו מכמו עד שמגמר מיתתו, אבל דאית ליה לראשון, והלכך שני מוליח לעיל דנותן סליק נפשיה מהני נכסים מיד הלקוחות, והיכא דמת שני יחזרו שהרי נתנו לראשון חפץ הוא שיזכה ליורשי נותן דקנין פירות לחו כקיין השני עם גמר מיתתו של ראשון: ומי הגוף דמי, וכשב״ג סבר נעלמה אמר אביי הכי. דממנת שכיב מרע קנין פירות לחו כקנין הגוף דמי, לאחר גמר מיתה: עם גמר מיתה. והכח אחריך שאני, וגוף ופירות חקני חלמח בהדי הדדי קנו, ולחםמועינן לראשון, הלכך אין לשני אלא מה שסייר אמא למולקין נסוס: מההיא. דעס ראשון, והיכא דמת שני יחזרו ליוכסי גמר מיתה: לא ס״ד. דמההיא ראשון, וכן עיקר דהשתא לא מקסי דלאחר מיתה הדר ביה, דהח ודאי הלכתח אהלכתא, דהח פסקינן סתם שכיב מרע הנותן לאחרים הלכתא כרים לקים בפ׳ המולך" לקיין ממון שלו אין בדעתו להוליאו מרשותו פירות לחו כקיין הגוף דמי, ובהח עד לאחר גמר מיתתו, דחשכמן נמי דאמריך לפלוני קיימא לן כרבן שמעון כה״ג גבי אשתו כשהוא מגרסה דחין לשני אלא מה שסייר ראשון וממירה לאחריס דלא גמר להוליחה כדפסקיקן הלכתא לקמן, ולא פליג מכמו עד לאחר גמר מיתתו: דתנן רים לקים על הסוח פסק דפסיק רצי הרי זה גיטך אם מתי. כלומר חס יוחנן לקמן, ומדחציי נמי איכא למשמע אמות חז יהח גט: זה גיטך מחולי דהכי קיימא לן דאמר אביי איזהו כשע זה. לאחר גמר מולי זה דהיינו לאחר ערוס כו׳, ולקמן" נמי בההיא חתמה מיתס: זה גיטך לאחר מיתה לא אמר דהוה לה דיקלה בארעא דרב ביבי בר כלום. דלח גמר לגרשה עד לאחר אביי אזל אליהו הקנייה לבנו קטן כרבן מימה ואין גט לאחר מיתה, ודלא כר׳ שמעון כו׳ עד אפי׳ רבן שמעון לה יוסי מוקמינן לה בגיטין בפ׳ מי שהמזו קאמר כו׳ דמהמס כמי שמעינן קורדייקוס", דחי כרבי יוסי החמר דהלכתא כרבן שמעון, והלכך בעינן זמננו של סטר מוכיח עליו וכמאן לפרושי דרבן שמעון 3 ס״ל כר״ל דקנין פירות לחו כקנין הגוף דמי, דאמר לה מהיום ולאחר מימה דמי דקמני המס'' חוללת ולא מתייבמת, והכח היינו טעמא דאמריך שאני, ולא מקסי הלכתא ההלכתא: וירד וגבי חס מתי נמי דמי כמאן דאמר מהיום חס מתי דקתני המס'' הכי הראשון ומכר ואכל. חורחה דמילתא נקט שמכר והוליה המעות זה גט, מיהו שמעיק מינה דלאחר מיתה קמגרם לה, וה״ה למתנתו, בסולחה: השני מוציא מיד הלקוחות. המר שימות הראשון, דקנין דאי עם גמר מימה ח״כ הוי גט וחמחי קמני לח המר כלוס: היו פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, ואחריך שאני לא אמרינן חליצה בהן עבדים כו׳. כלומר ורבן שמעון קחמר דמה שמכר ראשון דרבי: אלא מה ששייר ראשון. וחס לה שייר כלוס לח יטול השני הכל הוי מכור ואפי׳ עבדים והוליחס לחירות. וקפריך פשיטא, דכיון כלוס, דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי לר׳ יוחנן, ולרים לקים טעמא דחקני גוף לראשון מלי למעבד ניה כל מה דבעי: למיעבד מסוס דאמריך שאני: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. קס״ד איסורא. דהמשחרר עבדו עובר נעשה דלעולם בהס מעבודו ) השתח פירות יכול לאכול ולמכור אבל לא הגוף, וחס מכר השני מוליה (ויקרא כה): מכריכי המת אסורין בהנאה, ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מיד הלקוחות: הא לגופא. הח קמייתא דקאמר רבי השני מוליה הני דף מז:) נפקא לן מקראי: לשוינהו איסור הנאה לא יהבינהו ניהליה. מילי היכא דמכר הגוף, שאין לו לראשון אלה פירות, וסך בחריימה אלא ע״מ ליהנות בהן בני אדם, דניחא ליה לחינים דליהנו חינםי דקאמר יורד ראשון ומוכר חפירות קאי: הא לכתחלה, קאמר כ״ם אין מממוניה ולח ילך לאיבוד: אתרוג זה נתון לך במתנה. כל ימיך: לו למכור לכתחלה הגוף חלה אכילת הפירות כדי שיתקיים דעתו של ואחריך. אמר מיתתו: לפלוני. ללחת נו וגם לחכלו חס ירלה, נותן, דהח גלי דעתיה דנימא ליה שישמייר קלת לשני חס יתרלה הראשון דהח לא קהמר ואחריו לפלוני: נטלו ראשון ויצא בו. כלומר נטלו לסייר אחריו כלום, והכי קמני יורד ראשון ומוכר ואוכל מסתמא דברי לצאת נו ובירך עליו: באנו למחלוקת כו׳. דלרבי לא ילח כאסון כבי, שהרי אינו יכול למכור כ״ח פירות, כשב״ג אומר אין לו לראשון דהח לית ליה בגויה חלה קנין פירות, שהרי אינו יכול למכרו, ולא לירד ולמכור מסתמא שהרי הכל מכור ולא נתקיימה דעת הנותן, אלא קרינה ניה לכם, ולר״ש ראשון ילח דהא אי צעי הוה הכיל ליה או אכילת פירות הוא דאית ליה לכתחלה חו למכרן, אבל גופה דיעבד אין מזבין ליה, דהח אחריך קאמר מה שיטתייר אמריך: עד כאן לא פליגי. לכתחלה לה, והח קמייתא דיעבד אין לשני אלא מה שסייר כאסון: איזהו רצי וכ״ש בפירות דראשון, דודחי פירות אית ליה, אלא בהכי פליגי רשע ערום. (3) גורס לעבור על דברי הנותן: ערום, דחהנו מעשיו, דר״ם סבר קנין פירות שיש לו לראשון כקנין הגוף דמי הפי׳ לר״ל והרי הוא חוטא ולא לו. ומיהו המוכר עלמו דהיינו ראשון לא מקרי רשע דאמריך שאני, ורצי סבר לחו כקנין הגוף דמי וחס מכר את הגוף ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות כן") דלא ממיר איסורים, שהרי הםליטו לא עשה ולא כלום, אבל בפירות הכל מודים דאית ליה, הלכך גבי הנומן בגוף ופירות לעשות בהן ככלונו: זה המשיא עצה. לראשון אתרוג נמי יליחת ידי חובתו ליטלו היינו פירותיו דאפילו לרבי יזה: