Бейца 26b

גָּמַר בי״ט ר׳ שִמְעוֹן אוֹמֵר אֵין זֶה מִן הַמוּכָן וְְשָוְִין שֶאִם נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמוֹ שֶזֶּה מִן הַמוּכָן דָרַש רַבָה בַר רַב הוּנָא נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמוֹ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בי״ט לְכַתְּחִלָּה א״ל רַב נַחְמָן אַבָא תָּנֵי אִם עָבַר וּבִקְּרוֹ מְבוּקָּר וְְאַתְּ אָמְרַתְּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה אֲמַר אַבַיֵי כְוְָתֵיהּ דְרַבָה בַר רַב הוּנָא מִסְתַּבְרָא מִדְקָתָנֵי תְּלָתָא בָבֵי נוֹלַד בוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה הוּא דְלָא הָא דִיעֲבַד שַפִיר דָמֵי נוֹלַד בוֹ מוּם בְיוֹם טוֹב ר׳ שִמְעוֹן אוֹמֵר אֵין זֶה מִן הַמוּכָן דַאֲפִילּוּ דִיעֲבַד נַמֵי לָא וְַהֲדַר תָּנֵי וְְשָוְִין שֶאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמוֹ שֶזֶּה מִן הַמוּכָן דַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי וְְהָא כִי אֲתָא רַב אוֹשַעֲיָא אֲתָא וְְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בִידֵיהּ בֵין שֶנּוֹלַד בוֹ מוּם מֵעֶרֶב י״ט וּבֵין שֶנּוֹלַד בוֹ מוּם בי״ט חֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין זֶה מִן הַמוּכָן וְְאֶלָּא קַשְיָא הַךְ הַהִיא אַדָא בַר אוּכְמֵי הִיא דִמְשַבֵש וְְתָנֵי אֲמַר רַב נַחְמָן בַר יִצְחָק מתני׳ נַמִי דַיְיקָא דְקָתָנֵי ר׳ שִמְעוֹן אוֹמֵר כָל שֶאֵין מוּמוֹ נִיכָר מֵעֶרֶב י״ט אֵין זֶה מִן הַמוּכָן מַאי אֵין מוּמוֹ נִיכָר אִילֵימָא שֶאֵין מוּמוֹ נִיכָר כְלָל פְשִיטָא צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא דְלָא אִתַּחֲזִי לְחָכָם מֵעֶרֶב י״ט אִם מוּם קָבוּעַ אִם מוּם עוֹבֵר קָתָנֵי מִיהַת אֵין זֶה מִן הַמוּכָן שְמַע מִינָּהּ בָעֵי מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרָבָא יֵש מוּקְצֶה לַחֲצִי שַבָת אוֹ אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַבָת הֵיכִי דָמֵי אִי דְאִחֲזִי בֵין הַשְּמָשוֹת אִחֲזִי אִי דְלָא אִחֲזִי לָא אִחֲזִי לָא צְרִיכָא דְאִחֲזִי וְַהֲדַר אִדְחִי וְַהֲדַר אִחֲזִי מַאי א״ל יֵש מוּקְצֶה אֵיתִיבֵיהּ וְְשָוְִין שֶאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמוֹ שֶזֶּה מִן הַמוּכָן וְְאַמַאי נֵימָא הַאי בְכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוְָה חֲזִי אַגַּב אִמֵיהּ אִתְיְלִיד לֵיהּ אִדְחִי לֵיהּ אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם אִשְתְּרִי לֵיהּ אֲמַר אַבַיֵי וְְאִיתֵימָא רַב סָפְרָא כְגוֹן דְיָתְבִי דַיָּינֵי הָתָם אִיכָא דְאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַבָת לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ וְְשָוְִין שֶאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמוֹ שֶזֶּה מִן הַמוּכָן וְְהָא בְכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוְָה חֲזִי אַגַּב אִמֵיהּ אִתְיְלִיד לֵיהּ אִדְחִי לֵיהּ אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם אִשְתְּרִי לֵיהּ אֲמַר אַבַיֵי וְְאִיתֵימָא רַב סָפְרָא כְגוֹן דְיָתְבִי דַיָּינֵי הָתָם ת״ש הָיָה אוֹכֵל בַעֲנָבִים וְְהוְתִֹיר וְְהֱֶעלָן לַגַּג לַעֲשוֹת מֵהֶן צִמוּקִין בִתְאֵנִים וְְהוְתִֹיר וְְהֱֶעלָן לַגַּג לַעֲשוֹת מֵהֶן גְּרוֹגָרוֹת לאֹ יאֹכַל מֵהֶן עַד שֶיַּזְמִין מִבְעוֹד יוֹם וְְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַאֲפַרְסְקִין וּבַחֲבוּשִין וּבִשְאָר כָל מִינֵי פֵירוֹת הֵיכִי דָמֵי אִי דַחֲזוּ לָמָה לֵיהּ הַזְמָנָה אִי דְלָא חֲזוּ כִי אַזְמִין לְהוּ מַאי הָוְֵי וְְכִי תֵּימָא דְלָא יָדַע אִי חֲזוּ אִי לָא חֲזוּ וְְהָאָמַר רַב כָהֲנָא מוּקְצֶה שֶיָּבַש וְְאֵין הַבְעָלִים מַכִירִין בוֹ מוּתָּר אֶלָּא לָאו דַחֲזוּ וְְאִדְחוּ וְַהֲדַר אִחֲזוּ וְְאִי אָמְרַתְּ אֵין מוּקְצֶה לָמָה לְהוּ הַזְמָנָה אֶלָּא מַאי יֵש מוּקְצֶה כִי אַזְמִין לְהוּ מַאי הָוְֵי לָא צְרִיכָא דְאִחֲזוּ וְְלָא אִחֲזוּ דְאִיכָא אֱינָשֵי דְאָכְלִי וְְאִיכָא אֱינָשֵי דְלָא אָכְלִי אַזְמִין גַּלֵּי דַעֲתֵיהּ לָא אַזְמִין לָא גַּלֵּי דַעֲתֵיהּ אֲמַר רַבִי זֵירָא ת״ש מִפוֹלִין וְַעֲדָשִים דְהָא פוֹלִין וְַעֲדָשִים מֵעִיקָּרָא חֲזוּ לָכוֹס שְדִינְהוּ בַקְּדֵרָה אִדְחוּ לְהוּ בי״ט. וחס נולד נו מוס ני״ט, כזו היה כ״ם בן יוחי חומר אין זה דאחזו. בין השמשות: ואדחו. בשנת, שנפלה עליהן גםמיס ותפחו, מן המוכן, ואפילו עבר ובקרו לא ישמוכן , שהוח כמתקנו לגמרי: ושוין והדר המזו ששופמן הסתם, וקה מיבעיה לן סך שעתה דחתקלו מי כו׳. אצל מזו היו מודים חולקים שלפנינו כ׳ יהודה וכ״ש, שהס נולד אסרה להו כולי יומח חו לה: נימא האי בכור מעיקרא. בין השמשות היום ומומו עמו שזה מן המוכן, שאין בזה משום תקון ומסוס דין, שלא הוה חזי לשמוט את המו והוא נאכל נין מס בין בעל מוס, לפי שאין היתה מו חזקת איסור מעולם, וכדמוקי בכור קדום חלה בלידתו דכתיב לה לקמן כגון דיתבי דייני המס: אשר יולד בצקרך וגו' (דבריס כו): אבא תני. על הניו קאמר: מבוקר. אדחיה ליה. שהיה בחזקת בכור וסומטו לכתחלה: כוותיה דרבה מס ואסור עד שיראה מומו: מסתברא. דלכתחלה שכי: מדקתני דיתבי דייני התם. כשנולד, וכפוטרו לה בתלתא בבי. בברייתא דלעיל את הכחס כחו הת מומו, דלא בדרבי שמעון בן מנסיה: אין סוקלה כלל: היה אוכל בענבים מבקרין. לכתחלה משמע: אין זה והותיר. רצומח נקט, דלח מימח מן המוכן. משמע אפילו דיעבד אינה כיון דחוכל והולך לא ליבעי הזמנה, הכנה, ועוד מדפלגינהו למרי בני: וכן מפרס נפרק שלישי לשבת שזה מן המוכן אפילו לכתחלה. קאמר בכירה שהסיקוה (דף מס.): ענבים. דמוכן לבקרו, דחי בדיעבד קחמר יבסין קרויין למוקיס, ומחניס שנתינסו ומאי מוכן מוכן לסוחטו קאמר, המחי קרויין גרוגרות: אפרסקין. פרסקי״ם פלגינהו לתלתח נני, למנייה להך סיפה בלע״ז: חבושין. קרויכ״ן ]: אי דאחזו. בהדי רישה ולערבינהו ולתנינהו הכי בין השמשות: למה לי הזמנה. הח נולד נו מוס מערב יום טוב חו שכולל ודחי כיון דמזה נהו דינסו דעתיה הוח ומומו עמו אין מנקרין אותו עלוייסו, שהרי לא הוקלה חלה ליבסן: ציוס טוב, דלהוי משמע לכתחלה הוא ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי. דלא הח דיעבד שפיר דמי: ואייתי הא לא הזו לאכילה ולא מהניה להו מתניתא בידיה גרסינןג]: חכמים הזמנה, דהוה ליה כמזמין עלים וחבניס אומרים אין זה מן המוכן. אפילו לאכילה שאין בריה אוכלמן: וכי דיעבד, והח ר׳ שמעון היא דםמעיון תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו. ליה אין רואין מומין, וכיון דבהכך וכי מימה סך הזמנה דקתני כגון מרתי ערב ומני להו איכא למימר דטורח הוח לו לעלות אליהן ולראות דנולד הוא ומומו עמו דםרי דיעבד אם ינסו אם לאו, ואינו יודע אם ראוין קאמר כרב נחמן, וקטיה לאציי אם לא ראוין, ומכין בהזמנה וחומר דסייעים לרבה בר רב הונא מסך: הריני חוכל מהן למחר אם ראוין הן, ואלא קשיא ההיא. דלעיל דמסייעה וחשמעינן חי לחו דחזמינהו מאתמול ליה לרבה, וחהי מינייהו סמכינן: כיון דלא הוה ידע שהן ראוין לא ההיא. דלעיל: אדא בר אוכמי הוא. סוס אמרינן דעתיה עלוייהו, ואסורים מכס חמד שהיו מכירין נו שהיה לאכול הפילו מזחן כחוין: והאמר רב גורס מסניות ומסכח ומסנסן: דיקא. כהנא מוקצה. של גרוגרות ולמוקין: כי סך דחייתי רב הושעיה: אי נימא שיבש. מנעול יוס: ואין הבעלים שאין מומו7] מאתמול כלל. שלא היה מכירין בו. אין הבעלים יודעים סיכם, נו סוס מוס: צריכא למימר. שלא בדקוהו מבעוד יום, ולמחר נחמיה, וכי לריך היה רבי שמעון מלחוהו שיבם היה מאתמול: מותר. לומר לר׳ יהודה בן מחלוקתו כן, והלה דכי הסקיה מעיקרה לא הקלייה הלא רבי יהודה אית ליה מוקלה, ונסי דרואין ליבם, והרי ינם והוכן מנעול יוס, כך מומין סבירה ליה החי מיהח אסור פירם רב המחי נשאלתומי) שלו: אלא דמוקלה הוא: אין זה מן המוכן. לאו דאחזו ואדחו והדר אחזו. ע״כ אפילו דיעבד, ומהשמח על כרמיך לא מתוקמה סך הזמנה חי לאו להכי וסוין סאס נולד הוח ומומו עמו םזה דהזמין להו דחס ידחו למחר ויתקנו' מן המוכן בדיעבד קאמר: יש מוקצה לנו ניוס יחכל מהן: ה״ג אלא מאי לחצי שבת. מסוס מלי שבת, חס יש מוקצה כי אזמין להו מאי הוי. הוקלה במליו מי הוי מוקלה לכולי הזמנה דקודם הקלחה מחי מהניה, שנת חס לח: היכי דמי. מכדי סמס צלאו הזמנה נמי מוכנין ועומדין הן מוקלה היינו גרוגרות ולמוקין שמעלה והאיסור נח אחרי כן: ס״ג אלא דאחזו אותן על מנת ליצמן ומקלה אותן ולא אחזו. נהכי עסקינן שינסו ולא לכך, ומשמתחילין ליבם אין ראוין כל לרכן: דאיכא אינשי דאכלי ואיכא לאכילה עד שייבסו לגמרי, והח מלי דלא אכלי. ואזטריך ליה לגלויי שבת דקה אמרת היכי מספקת לך: דעתיה חי הכיל חי לח אכיל: תא אי דאחזו. שנגמרה מלאכתן בין שמע. דאין מוקלה לחלי שבת: מפולין השמשות החזו, ואין כאן אפילו מלי ועדשים. שלנו מנסלין ציוס טוב: שנת נהקלחה כלל: ואי דלא אחזו. דמעיקרא. בין השמשות: חזו לכוס. בין השמשות ודאי אסורין, דאין כאן מיין. כל דבר הנחכל מי קרי אכילתו הכנה מבעוד יום, ומאן דאית ליה כוסס: אדחו להו. כל זמן שרותמין: מוקלה הכנה מנעול יוס בעי, גמר כדכתיב ציוס הססי והכינו חת אשר יניחו (שמות טז): לא צריכא