סג.הרואהפרק תשיעיברכות

ואמרו  ואימא הר הבית דאסור במנעל לילפא  ממנעל אבל ( ב״ה ) דשרי במנעל אדיליף  ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאסור  אלא אמר רבא כי ביתו מה ביתו אקפנדריא  קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש  אף ב״ה קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל  שרי׃ כל חותמי ברכות שבמקדש וכו׳׃ כל  כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש ומנין  שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו  ברכו את ה׳ אלהיכם מן העולם עד העולם  ואומר ויברכו ( את ) שם כבודך ומרומם  על כל ברכה ותהלה יכול כל הברכות  כולן תהא להן תהלה אחת ת״ל ומרומם  על כל ברכה ותהלה על כל ברכה וברכה  תן לו תהלה׃ התקינו שיהא אדם שואל  בשלום חברו וכו׳׃ מאי ואומר וכי תימא  בעז מדעתיה דנפשיה קאמר ת״ש ה׳ עמך  גבור החיל וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה  לגדעון ת״ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר  עת לעשות לה׳ הפרו תורתך אמר רבא  האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה  לרישיה מדריש מרישיה לסיפיה מדריש  עת לעשות לה׳ מאי טעם משום הפרו  תורתך מסיפיה לרישיה מדריש הפרו  תורתך מ״ט משום עת לעשות לה׳ תניא  הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת  המפזרים כנס ואם ראית דור שהתורה חביבה  עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם  ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס  שנא׳ עת לעשות לה׳ הפרו תורתך דרש בר  קפרא זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית  גבר תמן הוי גבר אמר אביי ש״מ באתר  דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא  נצרכה אלא בששניהם שוין דרש בר קפרא  איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין  בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפילו לדבר עבירה  דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה מה היא אמר  רב חסדא מחטא דתלמיותא׃ תניא ר׳ אומר לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנא׳ איש רעים להתרועע  תניא ר׳ אומר אל ימנה אדם אפטרופוס בתוך ביתו שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף אפטרופוס בתוך  ביתו לא בא לאותו דבר תניא ר׳ אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה  סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אמר חזקיה בריה דר׳ פרנך אמר רבי יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה  לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי  אשתו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את  אשתו וגו׳ ולא עוד אלא סוף שנצרך להן שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו אמר רב נחמן בר יצחק ואם  נתנן סוף מתעשר שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה א״ר הונא בר ברכיה משום  רבי אלעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף  תועפות לך ר׳ שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנאמר וכסף תועפות לך א״ר טבי  א״ר יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר  כחכה א״ר אמי בר מתנה אמר שמואל ואפילו מצוה אחת שנאמר התרפית מכל מקום אמר רב ספרא  ר׳ אבהו הוה משתעי כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה  לארץ שגרו אחריו שני ת״ח רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל כיון שראה אותם אמר להם  למה באתם אמרו ליה ללמוד תורה באנו הכריז [ עליהם ] אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו  בבית המקדש כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל התחיל  הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם  אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ אמר להם מפני מה אני מטמא  ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו״ל אמר  להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו״ל אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח  כמותו בארץ ישראל א״ל אף אני לא הנחתי כמותי בא״י אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי  קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי  ואמרו  ואימא הר הבית דאסור נמנעל. ילפינן דקיקה מיניה לאיסורא  מטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך. מלפזכה בשעה שהכנוס  בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי נמנעל לח נילף כקיקה להתירה  לשם שמים: הכי גרסינן זלת קצוץ קנס מינה. אם ראית פרקמטיא  דרקיקה מאיסה חלא ילפינן מקפנדריח לאיסוכה: ויברכו שס  בזול קצוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר: פשיטא. הח דחביי  כבודך. בשכמל״ו עונים והמברך אומר ברוך ה׳ אלהי ישראל מן  למה לי פשיטה שלה יורה אדם הלכה בפני כבו למה ליה לחביי  העולם ועד העולם. מפרט בתוספתאי)  למשמע מכללה: בששניסן שוין.  שתקנו מן העולם ועד העולם  אם נחת במקום תלמיד חכם וחינך  להודיע שאין העוס״ז לפני העוה״צ  גדול ממנו חל מטול עטרה לדרום  כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין  במקומו: בכל דרכיך. אפילו לעבור  כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה״ז כדי  עצירה: דעהו. מן לב חס לוכך  להיות רגילים לעוס״צ שכולו ארוך:  מלוה הוח כגון אליהו בהר הכרמל  מהלה אחת. שיענו פעם אחת  עבור עליה: מחטא דתלמיותא.  בשכמל״ו: על כל הברכות בסוף  ברושי״ד שלגבויי״ם שהתפירות  עשויות ברכה אחרונה: וכי תימא  בועז שורות שורות כתלמי מענה:  מדעמיה עבד. ולא גמרינן מינים:  להתרועע. להמכולן: אפוטרופוס.  מא שמע. דגמרינן ממלאך שאמר  מכנים ומוליה נכסיו: כל שיש לו  לגדעון: וכי תימא מלאך הוא  תרומות ומעשרות ואינו נומכן לכהן  דקאמר ליה לגדעון. כלומר לא שחל  סוף שכלכך לו על ידי אשתו. שנעשית  בשלומו ולח ברכו אלא בשלימות  סוטה: ה״ג ואים את קדשיו לו יהיו  קאמר מחת המקום לבשרו שהםכינה  וסמיך ליה אים אים כי משטה אשתו  עמו ולא גמרינן מיניה: מא שמע אל  וכתיב והביא האיש את אשתו: אים  מנוז כי זקנה אמך. חל מנו את  את קדשיו לו יהיו. שמעכב קדםיו  בועז להמר מדעתו עשה הלא למוד  אזלו ואינו נותן לכהנים וללויס:  מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך  סוף שכלכך להן. שנעשה עני ולריך  שנאמר עת לעשות לה׳: מסיפיה  לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו.  לרישיה כו׳. הס נחת לדכשו למקרה  לעלמו יצטרכו: המשתף שס שמיס  זה יש לך לדרשו יפה בין ככתיבתו  בלערו. שמברך על הרעה דיין האמת.  בין נהפוך: מרישיה לסיפיה עם  חי נמי שמבקש רחמים מלפניו:  לעשות לה׳ משום הפרו. עתיס הס  כלריך. בלכתך: תועפות. לסון  לה׳ לעשות משפט פורעניות בעוברי  כפילה כדמתרגמינן וכפלת ומעיף  כלונו מטוס דהפרו תורתך: מסיפיה  (שמות כו): התרפים. מדברי תורה  לרישיה. ספרו תורתו עושי כלונו  ציוס לרס לר כמכה: ואפילו מלוס  כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח)  אחת. אם נתרפה ממנה כשנאה  שהקריב בכמה בשעת איסור הצמות  לידו ולח מם להתעסק בה לר כמו:  מטוס דעת לעשות סייג וגדר בישראל  התרפים מכל מקום. אף נמלוה אמת  לשמו של הקדוש ברוך הוא: בשעת  משמע: מעצר שניס וכו׳. ומכן אין  המכניסים. שאין חכמי הדור מרצילים  מעצרין את השנים חלה ביהודה  מורה לתלמידים: פור. אתה לשנות  דכתיב לשכנו מדרסוס) כל דרישות  לתלמידים: בשעת המפזרים.  שאתה דורש לח יהו חלה בשכנו של  שהגדולים שבדור מרביליס מורה:  מקוס בפ"ק דסנהדרין (דף יח:):  כנם. אתה ולא מעול שכרה עליהם  שגרו אחריו. למחות בידו: כבר  דחף זו לכבוד שמיס היא לאמוז  בנית. שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור  במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה׳  הם: והלא עקיבא בן יוסף עשה כן.  הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין  דתנן ביצמות ח״כ עקיבא כשירדתי  המורה הבינה עליו כנם. ואל  לנהרדעה לעבר שניס בפרק בתרא האשה  שהלך בעלה ולרתה (דף קכב.): ואמרו