ב.הורו בית דיןפרק ראשוןהוריות

הוֹרוּ בֵית דִין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָל מִצְוֹת  הָאֲמוּרוֹת בַתּוֹרָה וְְהָלַךְ הַיָּחִיד וְְעָשָה  שוֹגֵג עַל פִיהֶם בֵין שֶעָשוּ וְְעָשָה עִמָהֶן  בֵין שֶעָשוּ וְְעָשָה אַחֲרֵיהֶן בֵין שֶלּאֹ  עָשוּ וְְעָשָה פָטוּר מִפְנֵי שֶתָּלָה בב״ד  הוֹרוּ ב״ד וְְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶטָּעוּ אוֹ תַּלְמִיד  וְְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה וְְהָלַךְ וְְעָשָה עַל פִיהֶן בֵין  שֶעָשוּ וְְעָשָה עִמָהֶן בֵין שֶעָשוּ וְְעָשָה אַחֲרֵיהֶן  בֵין שֶלּאֹ עָשוּ וְְעָשָה הֲרֵי זֶה חַיָּיב מִפְנֵי שֶלּאֹ  תָּלָה בב״ד זֶה הַכְלָל הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ חַיָּיב  וְהַתּוֹלֶה בב״ד פָטוּר׃ גמ׳ אֲמַר שְמוּאֵל  לְעוֹלָם אֵין ב״ד חַיָּיבִין עַד שֶיּאמְֹרוּ לָהֶם מוּתָּרִין  אַתֶּם רַב דִימִי מִנְּהַרְדְעָא אֲמַר עֵד שֶיּאמְֹרוּ  לָהֶם מוּתָּרִין אַתֶּם לַעֲשוֹת מ״ט לְפִי שֶלּאֹ  נִגְמְרָה הוֹרָאָה אָמַר אַבַיֵי אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא  חָזַר לְעִירוֹ שָנָה וְְלִימֵד כְדֶרֶךְ שֶׁלִימֵּד פָטוּר  הוֹרָה לַעֲשוֹת חַיָּיב א״ר אַבָא אַף אֲנַן נַמִי  תָּנֵינָא הוֹרוּ לָהּ ב״ד לְהִנָּשֵא וְְהָלְכָה וְְקִלְקְלָה  חַיֶּיבֶת בְקָרְבָן שֶלּאֹ הִתִּירוּ לָהּ אֶלָּא לְהִנָּשֵא  אֲמַר רָבִינָא אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא הוֹרוּ ב״ד לַעֲבוֹר  עַל אַחַת מִכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַתּוֹרָה תּוּ  לָא מִידֵי אִיכָא דְאָמְרִי אָמַר שְמוּאֵל אֵין ב״ד  חַיָּיבִין עַד שֶיּאמְֹרוּ לָהֶם מוּתָּרִים אַתֶּם לַעֲשוֹת  רַב דִימִי מִנְּהַרְדְעָא אָמַר אֲפִילּוּ מוּתָּרִים אַתֶּם  נִגְמְרָה הוֹרָאָה אָמַר אַבַיֵי וְְהָא לָא תְּנַן הָכִי  חָזַר לְעִירוֹ וְְשָנָה אוֹ לִימֵד כְדֶרֶךְ שֶׁלִימֵּד פָטוּר  הוֹרָה לַעֲשוֹת חַיָּיב אָמַר רַבִי אַבָא וְְהָא לָא  תְּנַן הָכִי הוֹרוּ לָהּ ב״ד לְהִנָּשֵא וְְהָלְכָה וְְקִלְקְלָה  חַיֶּיבֶת בְקָרְבָן שֶלּאֹ הִתִּירוּ לָהּ אֶלָּא לְהִנָּשֵא  אֲמַר רָבִינָא וְְהָא לָא תְּנַן הָכִי הוֹרוּ ב״ד לַעֲבוֹר  עַל אַחַת מִכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַתּוֹרָה תּוּ לָא  מִידֵי׃ וְְהָלַךְ הַיָּחִיד וְְעָשָה שוֹגֵג עַל פִיהֶם׃  וְְנִיתְנֵי וְְעָשָה עַל פִיהֶם שוֹגֵג לָמָה לִי אָמַר רָבָא  שוֹגֵג לְאַתּוּיֵי הוֹרוּ ב״ד שֶׁחֵלֶב מוּתָּר וְְנִתְחַלֵּף  לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ פָטוּר עַל פִיהֶם עַל  פִיהֶם מַמָש וְְאִיכָא דְאָמְרִי אֲמַר רָבָא שוֹגֵג עַל  פִיהֶם הוּא דְפָטוּר אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ חַיָּיב מִילְּתָא דִפְשִיטָא לֵיהּ לְרָבָא קָמִיבָעֲיָא לֵיהּ לְרָמִי בַר  חָמָא דְבָעֵי רָמִי בַר חָמָא הוֹרוּ ב״ד שֶׁחֵלֶב מוּתָּר וְְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ מַהוּ אֲמַר רָבָא תָּא שְמַע הָלַךְ יָחִיד  וְְעָשָה שוֹגֵג עַל פִיהֶם כו׳ שוֹגֵג עַל פִיהֶם לָמָה לִי לָאו לְאָתוּיֵי הוֹרוּ ב״ד שֶׁחֵלֶב מוּתָּר וְְנִתְחַלֵּף  לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ פָטוּר דִלְמָא שוֹגֵג עַל פִיהֶם הוּא דְפָטוּר אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ חַיָּיב  אִיכָא דְאָמְרִי אֲמַר רָבָא ת״ש הָלַךְ יָחִיד וְְעָשָה שוֹגֵג עַל פִיהֶם מַאי לָאו שוֹגֵג עַל פִיהֶם הוּא  דְפָטוּר אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְַאֲכָלוֹ חַיָּיב דִלְמָא אוֹ שוֹגֵג אוֹ עַל פִיהֶם בִפְלוּגְתָּא  הוֹרוּ ב״ד שֶׁחֵלֶב מוּתָּר וְְנִתְחַלֵּף לוֹ חֲלַב בְּשׁוּמָן וְְאָכְלוּ רַב אָמַר פָטוּר ור׳ יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב  מֵיתִיבִי מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂוֹתָהּ פְרָט לְמוּמָר רַבִי שִמְעוֹן בֶן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּוּם ר״ש ( אינו  צריך ) הֲרֵי הוּא אוֹמֵר אֲשֶר לאֹ תֵעָשֶינָה בִשְגָגָה וְְאָשֵם אוֹ הוֹדַע הַשָּב מִידִיעָתוֹ מֵבִיא  קָרְבָן עַל שִגְגָתוֹ לאֹ שָב מִידִיעָתוֹ אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָן עַל שִגְגָתוֹ וְְאִם אִיתָא הָא לאֹ שָב  מִידִיעָתוֹ הוּא אָמַר ר״פ קָסָבַר ר׳ יוֹחָנָן כֵיוְָן דְכִי מִתְיְדַע לְהוּ לְבֵי דִינָא הָדְרִי בְהוּ וְְהוּא  נַמִי הֲדַר בֵיהּ שָב מִידִיעָתוֹ קָרֵינַן בֵיהּ וְְחַיָּיב אֲמַר רָבָא מוֹדֶה רַב שֶאֵינוֹ מַשְלִים לְרוֹב  צִבוּר  מ״ט אָמַר קְרָא בִשְגָגָה עַד שֶיְּהוּ כוּלָּן בִשְגָגָה אַחַת׃ בֵין שֶעָשוּ וְְעָשָה עִמָהֶן כו׳׃ לָמָה לֵיהּ  לְמִיתְנָא כָל הָנֵי בִשְלָמָא רֵישָא לָא זוֹ אַף זוּ קָתָנֵי אֶלָּא סֵיפָא דִּלְחִיּוּבָא אִיפְכָא מִיבָעֵי לֵיהּ  הח  עלמו בנ״ד: רב אמר פטור. לתולה בב״ד הוי, ויחיד שעשה בהוכחת כ״ד  ועשה שוגג על פיהם. מפרם בגמרא: בין שעשו. ב״ד ועשה פטור: זר׳ יוחנן אמר חייב, הואיל ולא הוי על פיהס ממם כמולה נעלמו הוא  היחיד עמהם כגון שהכל דס חו מלב עמהן: בין שעשו ועשה אחריהן. וחייב: מעם הארץ בעשותה. ולא כל עם הארן: פרט למומר. דחינו מנציח  בזה אחר זה: בין שלא עשו. כ״ד: ועשה. היחיד על פיהן: פטור.  קרנן על שגגתו, דאין מקבלין מידו: ר״ש בן יוסי אומר אינו צריך, הרי  מלהביא כשנה ושעיכה", הואיל ומלה  הוא אומר אשר לא תעשינה וכו׳. ומומר  בצ״ד ועסה על פיהס: הורו ב״ד וידע  לא שב מידיעתו הוח לפיכך אינו מביא  אחד מהם. מצ״ד שטעו: או תלמיד  קרדן על שגגתו, ואמר לקמן בפ״צ׳  ראוי להוראה, והלך. אותו חמד חו אותו  מומר שהכלע חלב והציח קרבן על הדס  תלמיד ועשה על פיהס, שטעה במלוה  איכה בינייהו, והכא נמי כי הוכו ב״ד  לשמוע דברי חכמים כדמפרם בגמרא:  שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן לא  הרי זה חייב. מפני שלא חלה ממם בב״ד  שב מידיעתו סוח ולפיכך אינו חייב, דהח  שהרי יודע שטעו, ואמרינן בגמ׳ 3]  הוכו ב״ד שחלב מותר, וקסיה לר׳ יוחנן  העושה מפי עלמו חייב בהוכחת ב״ד  דאמר חייב דמולה נעלמו הוא: אמר  פטור: גמ׳ לעולם אין ב״ד חייבין. כי  רב פפא קסבר ר׳ יוחנן כיון דאילו הוה  עשו הקהל או כונו על פיהם, כלומר בין  ידיע לב״ד דטעו הוו הדרי בהו והוא  למ״ד ") ב״ד מניחין פר בין למ״ד לבול  נמי הוי הדר ביה, הלכך שב מידיעתו  מציאין פר ולא ב״ד, לעולם לא הוי גמר  קרינן ביה. ומייצ קרבן, שהרי לא מלה  הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי  כ״כ בב״ד שלה עשה על פיהס ממם,  מולה בב״ד: עד שאמרומ]. ב״ד ללבול  והמטו להכי קאמר רבי יוחנן דחייב  מותרין חמס: רב דימי אמר. לעולם  קרדן, אבל היכא דעשה על פיהס ממם,  לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן עד  אע״ג דחילו הוי ידיע לב״ד הוו הדרי  שיאמרו מותרין המס לעשות: אף אנן  כהו והוח כמי הוס הדר ביה והוי שב  נמי תנינא. בפרק אלו הן הנמנקין: חזר.  מידיעתו, אפ״ה פטור מפני מחלה ממם  זקן ממרא לעירו וכו׳, הורה לעסות  בדעת כ״ד: אמר רבא. אע״ג דהמר כב  דמשמע דקהמר מותרין המס לעסות  כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי יחיד  דנגמרה הוראתו חייב: הורו לה ב״ד  שעשה בהוראת צ״ד ופטור, מודה כב  להנשא. על פי עד חמד, דחי בשני עדיס  שאין אותו יחיד מסלים לרוב לבור, כגון  לא צריך ב״ד: והלכה וקלקלה. בזכות "),  שאמרו ב״ד שחלב מותר, והלכו מלי לבול  ואחר כך נח בעלה: חייבת בקרבן.  ועשו על פיהס וחכלו הלב ממם, והלך  לפי שלא היתה חולה בב״ד, מדקמני  זה והכל ונתחלף ] לו חלב נסומן: שאינו  סוכו לה ב״ד להנשה ולא קמני המירוס  משלים לרוב צבור. ואין מניחין פר,  ב״ד ס״מ דלא נגמרה הוראת׳ עד שיאמרו  דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה  מותרין המס לעשות: הורו ב״ד לעבור.  אחת ע״פ כ״ד: למה לי למתני כולהו.  דמשמע הוכו ב״ד לעשות, דאינה  במתני׳, ועשה עמהס, ועשה אחריהם,  גמורה הוראתס עד שיאמרו מותרין  שלא עמו ועםה: בשלמא רישא לא זו  התס לעשות: והא לא תנן הכי. כולהו  אף זו קתני. דהכי משמע לח מיבעיה  מקסו לכב דימי: אמר רבא. תרתי קתני,  זו דעשה עמהס דהוי ודאי מולה בב״ד  דמשמע הכי והלך היחיד ועשה או סוגג  דפטור, אלא אף זו כמי דעשה אחריהס  או על פיהס, שוגג כגון שהוכו בית דין  סוי מולה בב״ד ופטור, ולא זו בלבד  שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן והכלו  דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלה  דפטור, אע״ג דלא הוי על פיהס ממם  עסו ז״ד ועשה אפי׳ הכי תולה בב״ד  ושלא נמתכוין קחכיל ליה, אפילו הכי  סוי ופטור: אלא סיפא איפכא מיבעיא  הואיל וחילו ממידע ליה דחלב הוא לא  ליה למיתנא. דהכי חיבעיה ליה למימנה  סוס הדר ביה שהכי הוכו ב״ד שמלב  הוכו ב״ד וידע ח׳ מהן שטעו חו תלמיד  מותר, הלכך תולה בב״ד קרינן ציה  וראוי להוראה והלך ועשה על פיהם, בין  ופטור: על פיהם ממש. כגון שהולו  שלא עשו ועשה ובין שעשה אחריהס ובין  ב״ד שחלב מותר והלך ועשה על פיהס,  שעשה עמהסי דלא תלה בב״ד, דהוי  לאשמועי' דשוגג על פיהס פטור: זאית  משמע לא זו בלבד דלא עשו ועשה דלה  דאמרי, מדח קמני, להכי חילטריך למיתני  הוי מולה בב״ד דחייב, אלא אף זו דעסה  שוגג על פיהס דמשמע דבשוגג ממשP]  אחריהן לא מלה בב״ד וחייב, ולא זו  על פיהס הוח דפטור, דהיינו על פיהן  בלבד דעשה אחריהן מייצ, אלא אף זו  ממס דידע דחלב הוח ופטור ממוס דתלה  דעשה עמהן דס״ד אמינה הואיל ועםה  בב״ד ממם: אבל שוגג שלא על פיהן.  עמהס מולה בבית דין קרינא ציה  כגון שהוכו ב״ד שחלב מומר ונתחלף  ולהוי פטור, אפילו הכי המרי׳ הוחיל  לו חלב בשומן והכלו חייב, שלח מלה  וידע שטעו לח מלה בבית דין וחייב:  זו  הורו ב״ד, הס סנהדרי גדולה כדדרשינן במ״כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל פ׳ ים נומלין (ב״נקל:) אין למידין הלכה על פי מעשה, ה״פ החס אם יאמר לך אדם ראיתי  זו סנהדרי גדולה: בין שעשו ועשה עמהן. ז״ע הס ב״ד עלמן מייבין להביא מעשה שאירע בכה״ג שהורו כן אין לסמוך על דבריו דשמא לא עיין היטב ושמה אותו  כשנה או שעירה דנהי דפר אין מציאין אח״כ רוב לבור עשו על פיהן מ״מ קרבן יחיד מעשה היה קצת משונה. עד שיאמר הלכה למעשה פי׳ עד שיניה לו מתוך ההלכה  לייתו חו שמח פטורים לגמרי: הורו לה ב״ד להנשא. האי נ״ד אינו סנהדרין גדולה דאיתה לאותו דבר מה שאומר כי התלמוד ודברי האמוראין עיקר כדאימח בירושלמי  שהרי ב״ד יכולין להתירה ליכמה. ומ״מ הכי נמי אית להו החי דינה שהס עשתה כמו רים פיאה ) אין למידין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מן התוספתא חלה מפי התלמוד:  שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב״ד: אמר אביי והא אנן לא תנן הכי. הח דלא  ואיכא דאמרי חדא קתני, ואין להקשות דלה ליתני כי הם על פיהס וממילא משמע  פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכח לרב דימי דלליםנה קמח מלינן למימר דרב דוקא על פיהם, שמח ה״ח ה״ה נתחלף לו להכי תנח שוגג למימר באיזה סוגג.  דוקא על פיהס: עד שיהיו כולן בשגגה אחת. ז״ע חס רוב לבור עמו בזה הענין