ב.הורו בית דיןפרק ראשוןהוריות

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות  האמורות בתורה והלך היחיד ועשה  שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן  בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא  עשו ועשה פטור מפני שתלה בב״ד  הורו ב״ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד  והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין  שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן  בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא  תלה בב״ד זה הכלל התולה בעצמו חייב  והתולה בב״ד פטור׃ גמ׳ אמר שמואל  לעולם אין ב״ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין  אתם רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו  להם מותרין אתם לעשות מ״ט לפי שלא  נגמרה הוראה אמר אביי אף אנן נמי תנינא  חזר לעירו שנה ולימד כדרך שלימד פטור  הורה לעשות חייב א״ר אבא אף אנן נמי  תנינא הורו לה ב״ד להנשא והלכה וקלקלה  חייבת בקרבן שלא התירו לה אלא להנשא  אמר רבינא אף אנן נמי תנינא הורו ב״ד לעבור  על אחת מכל מצות האמורות בתורה תו  לא מידי איכא דאמרי אמר שמואל אין ב״ד  חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות  רב דימי מנהרדעא אמר אפילו מותרים אתם  נגמרה הוראה אמר אביי והא לא תנן הכי  חזר לעירו ושנה או לימד כדרך שלימד פטור  הורה לעשות חייב אמר רבי אבא והא לא  תנן הכי הורו לה ב״ד להנשא והלכה וקלקלה  חייבת בקרבן שלא התירו לה אלא להנשא  אמר רבינא והא לא תנן הכי הורו ב״ד לעבור  על אחת מכל מצות האמורות בתורה תו לא  מידי׃ והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם׃  וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי אמר רבא  שוגג לאתויי הורו ב״ד שחלב מותר ונתחלף  לו חלב בשומן ואכלו פטור על פיהם על  פיהם ממש ואיכא דאמרי אמר רבא שוגג על  פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב מילתא דפשיטא ליה לרבא קמיבעיא ליה לרמי בר  חמא דבעי רמי בר חמא הורו ב״ד שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו מהו אמר רבא תא שמע הלך יחיד  ועשה שוגג על פיהם כו׳ שוגג על פיהם למה לי לאו לאתויי הורו ב״ד שחלב מותר ונתחלף  לו חלב בשומן ואכלו פטור דלמא שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב  איכא דאמרי אמר רבא ת״ש הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם מאי לאו שוגג על פיהם הוא  דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב דלמא או שוגג או על פיהם בפלוגתא  הורו ב״ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור׳ יוחנן אמר חייב  מיתיבי מעם הארץ בעשותה פרט למומר רבי שמעון בן יוסי אומר משום ר״ש ( אינו  צריך ) הרי הוא אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע השב מידיעתו מביא  קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואם איתא הא לא שב  מידיעתו הוא אמר ר״פ קסבר ר׳ יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא  נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה וחייב אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב  צבור  מ״ט אמר קרא בשגגה עד שיהו כולן בשגגה אחת׃ בין שעשו ועשה עמהן כו׳׃ למה ליה  למיתנא כל הני בשלמא רישא לא זו אף זו קתני אלא סיפא דלחיובא איפכא מיבעי ליה  הח  עלמו בנ״ד: רב אמר פטור. לתולה בב״ד הוי, ויחיד שעשה בהוכחת כ״ד  ועשה שוגג על פיהם. מפרם בגמרא: בין שעשו. ב״ד ועשה פטור: זר׳ יוחנן אמר חייב, הואיל ולא הוי על פיהס ממם כמולה נעלמו הוא  היחיד עמהם כגון שהכל דס חו מלב עמהן: בין שעשו ועשה אחריהן. וחייב: מעם הארץ בעשותה. ולא כל עם הארן: פרט למומר. דחינו מנציח  בזה אחר זה: בין שלא עשו. כ״ד: ועשה. היחיד על פיהן: פטור.  קרנן על שגגתו, דאין מקבלין מידו: ר״ש בן יוסי אומר אינו צריך, הרי  מלהביא כשנה ושעיכה", הואיל ומלה  הוא אומר אשר לא תעשינה וכו׳. ומומר  בצ״ד ועסה על פיהס: הורו ב״ד וידע  לא שב מידיעתו הוח לפיכך אינו מביא  אחד מהם. מצ״ד שטעו: או תלמיד  קרדן על שגגתו, ואמר לקמן בפ״צ׳  ראוי להוראה, והלך. אותו חמד חו אותו  מומר שהכלע חלב והציח קרבן על הדס  תלמיד ועשה על פיהס, שטעה במלוה  איכה בינייהו, והכא נמי כי הוכו ב״ד  לשמוע דברי חכמים כדמפרם בגמרא:  שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן לא  הרי זה חייב. מפני שלא חלה ממם בב״ד  שב מידיעתו סוח ולפיכך אינו חייב, דהח  שהרי יודע שטעו, ואמרינן בגמ׳ 3]  הוכו ב״ד שחלב מותר, וקסיה לר׳ יוחנן  העושה מפי עלמו חייב בהוכחת ב״ד  דאמר חייב דמולה נעלמו הוא: אמר  פטור: גמ׳ לעולם אין ב״ד חייבין. כי  רב פפא קסבר ר׳ יוחנן כיון דאילו הוה  עשו הקהל או כונו על פיהם, כלומר בין  ידיע לב״ד דטעו הוו הדרי בהו והוא  למ״ד ") ב״ד מניחין פר בין למ״ד לבול  נמי הוי הדר ביה, הלכך שב מידיעתו  מציאין פר ולא ב״ד, לעולם לא הוי גמר  קרינן ביה. ומייצ קרבן, שהרי לא מלה  הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי  כ״כ בב״ד שלה עשה על פיהס ממם,  מולה בב״ד: עד שאמרומ]. ב״ד ללבול  והמטו להכי קאמר רבי יוחנן דחייב  מותרין חמס: רב דימי אמר. לעולם  קרדן, אבל היכא דעשה על פיהס ממם,  לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן עד  אע״ג דחילו הוי ידיע לב״ד הוו הדרי  שיאמרו מותרין המס לעשות: אף אנן  כהו והוח כמי הוס הדר ביה והוי שב  נמי תנינא. בפרק אלו הן הנמנקין: חזר.  מידיעתו, אפ״ה פטור מפני מחלה ממם  זקן ממרא לעירו וכו׳, הורה לעסות  בדעת כ״ד: אמר רבא. אע״ג דהמר כב  כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי יחיד  דמשמע דקהמר מותרין המס לעסות  דנגמרה הוראתו חייב: הורו לה ב״ד  שעשה בהוראת צ״ד ופטור, מודה כב  להנשא. על פי עד חמד, דחי בשני עדיס  שאין אותו יחיד מסלים לרוב לבור, כגון  לא צריך ב״ד: והלכה וקלקלה. בזכות "),  שאמרו ב״ד שחלב מותר, והלכו מלי לבול  ואחר כך נח בעלה: חייבת בקרבן.  ועשו על פיהס וחכלו הלב ממם, והלך  לפי שלא היתה חולה בב״ד, מדקמני  זה והכל ונתחלף ] לו חלב נסומן: שאינו  סוכו לה ב״ד להנשה ולא קמני המירוס  משלים לרוב צבור. ואין מניחין פר,  ב״ד ס״מ דלא נגמרה הוראת׳ עד שיאמרו  דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה  מותרין המס לעשות: הורו ב״ד לעבור.  אחת ע״פ כ״ד: למה לי למתני כולהו.  דמשמע הוכו ב״ד לעשות, דאינה במתני׳,  ועשה עמהס, ועשה אחריהם, גמורה הוראתס  עד שיאמרו מותרין שלא עמו ועםה: בשלמא  רישא לא זו התס לעשות: והא לא  תנן הכי. כולהו אף זו קתני. דהכי  משמע לח מיבעיה זו דעשה עמהס דהוי  ודאי מולה בב״ד מקסו לכב דימי:  אמר רבא. תרתי קתני, דמשמע הכי והלך  היחיד ועשה או סוגג דפטור, אלא אף  זו כמי דעשה אחריהס או על פיהס,  שוגג כגון שהוכו בית דין סוי מולה  בב״ד ופטור, ולא זו בלבד שחלב מותר  ונתחלף לו חלב בשומן והכלו דעשה אחריהם  דפטור אלא אף זו דלה דפטור, אע״ג  דלא הוי על פיהס ממם עסו ז״ד  ועשה אפי׳ הכי תולה בב״ד ושלא  נמתכוין קחכיל ליה, אפילו הכי סוי ופטור:  אלא סיפא איפכא מיבעיא הואיל וחילו ממידע  ליה דחלב הוא לא ליה למיתנא. דהכי חיבעיה  ליה למימנה סוס הדר ביה שהכי הוכו ב״ד שמלב  הוכו ב״ד וידע ח׳ מהן שטעו חו תלמיד מותר,  הלכך תולה בב״ד קרינן ציה וראוי להוראה  והלך ועשה על פיהם, בין ופטור: על פיהם  ממש. כגון שהולו שלא עשו ועשה ובין  שעשה אחריהס ובין ב״ד שחלב מותר  והלך ועשה על פיהס, שעשה עמהסי דלא  תלה בב״ד, דהוי לאשמועי' דשוגג על פיהס  פטור: זאית משמע לא זו בלבד דלא עשו ועשה  דלה דאמרי, מדח קמני, להכי חילטריך למיתני  הוי מולה בב״ד דחייב, אלא אף זו דעסה שוגג  על פיהס דמשמע דבשוגג ממשP] אחריהן  לא מלה בב״ד וחייב, ולא זו על פיהס  הוח דפטור, דהיינו על פיהן בלבד  דעשה אחריהן מייצ, אלא אף זו ממס  דידע דחלב הוח ופטור ממוס דתלה  דעשה עמהן דס״ד אמינה הואיל ועםה  בב״ד ממם: אבל שוגג שלא על פיהן.  עמהס מולה בבית דין קרינא ציה כגון  שהוכו ב״ד שחלב מומר ונתחלף ולהוי  פטור, אפילו הכי המרי׳ הוחיל לו  חלב בשומן והכלו חייב, שלח מלה  וידע שטעו לח מלה בבית דין וחייב:  זו הורו ב״ד, הס סנהדרי גדולה כדדרשינן  במ״כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל פ׳  ים  נומלין (ב״נקל:) אין למידין הלכה על פי מעשה, ה״פ החס אם יאמר לך אדם ראיתי זו סנהדרי גדולה: בין שעשו ועשה עמהן.  ז״ע הס ב״ד עלמן מייבין להביא מעשה שאירע בכה״ג שהורו כן אין לסמוך על דבריו דשמא לא עיין היטב ושמה אותו כשנה  או שעירה דנהי דפר אין מציאין אח״כ רוב לבור עשו על פיהן מ״מ קרבן יחיד מעשה היה קצת משונה. עד שיאמר הלכה למעשה פי׳ עד שיניה לו מתוך ההלכה  לייתו חו שמח פטורים לגמרי: הורו לה ב״ד להנשא. האי נ״ד אינו סנהדרין גדולה דאיתה לאותו דבר מה שאומר כי התלמוד ודברי האמוראין עיקר כדאימח בירושלמי  שהרי ב״ד יכולין להתירה ליכמה. ומ״מ הכי נמי אית להו החי דינה שהס עשתה כמו רים פיאה ) אין למידין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מן התוספתא חלה מפי התלמוד:  שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב״ד: אמר אביי והא אנן לא תנן הכי. הח דלא  ואיכא דאמרי חדא קתני, ואין להקשות דלה ליתני כי הם על פיהס וממילא משמע  פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכח לרב דימי דלליםנה קמח מלינן למימר דרב דוקא על פיהם, שמח ה״ח ה״ה נתחלף לו להכי תנח שוגג למימר באיזה סוגג.  דימי המח לפרושי דברי שמואל: הכא מסקינן לענין קרבן [עד] שיאמרו מותרין לעשות.  דוקא על פיהס: עד שיהיו כולן בשגגה אחת. ז״ע חס רוב לבור עמו בזה הענין