ו.הורו בית דיןפרק ראשוןהוריות

אֶלָּא  אַף חַטָּאת לאֹ נֶאֱכֶלֶת כַיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבִי  יוֹסֵי הַבָאִים מֵהַשְּׁבִי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ [ עֲלוֹת ]  לֵאלהֵֹי יִשְרָאֵל פָרִים שְנֵים עָשָר וְגוֹ׳ הַכלֹ עוֹלָה  הַכלֹ עוֹלָה סָלְקָא דַעְתָּךְ אֶפְשָר שֶחַטָּאת  עוֹלָה אֶלָּא הַכלֹ כְעוֹלָה מָה עוֹלָה לאֹ נֶאֱכֶלֶת  אַף חַטָּאת לאֹ נֶאֱכֶלֶת דְתַנְיָא רַבִי יְהוּדָה אוֹמֵר  עַל עֲבוֹדַת כוֹכָבִים הֱבִיאוּם וְְאָמַר רַב יְהוּדָה  אָמַר שְמוּאֵל עַל עֲבוֹדַת כוֹכָבִים שֶעָשוּ בִימֵי  צִדְקִיָּהוּ בִשְלָמָא לְרַבִי יְהוּדָה מַשְכַחַת לָהּ  לְהָנֵי שְנֵים עָשָר חַטָּאוֹת כְגוֹן דְּחָטְאוּ שְנֵים  עָשָר שְבָטִים דְמַיְיתוּ שְנֵים עָשָר שְעִירִים  אִי נַמִי דְּחָטְאוּ שִבְעָה שְבָטִים וּשְׁאָרָא אִינָּךְ  בִגְרִירָה וּלְרַבִי שִמְעוֹן נַמִי מַשְכַחַת לָהּ כְגוֹן  דְּחָטְאוּ אַחַד עָשָר שְבָטִים דְמַיְיתוּ אַחַד עָשָר  שְעִירִים וְְאִידָךְ דב״ד אֶלָּא לְרַבִי מֵאִיר דְאָמַר  בֵית דִין מְבִיאִין וְְלאֹ צִבוּר שְנֵים עָשָר הֵיכִי  מַשְכַחַתְּ לֵיהּ כְגוֹן דְּחָטְאוּ וְַהֲדַר חָטְאוּ וְַהֲדַר  חָטְאוּ עַד תְּרֵיסַר זִימְנֵי וְְהָא מַיְיתִי לְהוּ הָנְהוּ  דְּחָטְאוּ אָמַר רַב פַפָא כִי גְּמִירִי חַטָּאת שֶמֵתוּ  בְעָלֶיהָ בְמִיתָה הָנֵי מִילֵּי בְיָחִיד אֲבָל לאֹ  בְצִבוּר לְפִי שֶאֵין מִיתָה בְצִבוּר מְנָא לֵיהּ לְרַב  פָפָא הָא אִילֵימָא מדכתי׳ תַּחַת אֲבוֹתֶיך יִהְיוּ  בָנֶיך אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְיָחִיד נַמֵי אֶלָּא דוּקְיָא  דְרַב פָפָא מִשָּעִיר דְראֹש חדֶֹש דְאָמַר רַחֲמָנָא  מַיְיתֵי מִתְּרוּמַת הַלִּשְכָה וְְהָא מַיְיתִי לְהוּ  מִיִּשְרָאֵל וְְהָנָךְ דְפַיְישֵי הֵיכִי מַיְיתוּ אֶלָּא שְמַע  מִינָּהּ חַטָּאת שֶמֵתוּ בְעָלֶיהָ בְצִבוּר קָרְבָה מִי  דָמֵי שָעִיר ר״ח דִלְמָא לאֹ מַיְיתוּ מִצִּבּוּר אֲבָל  הָכָא וְַדַאי מַיְיתוּ אֶלָּא טַעֲמָא דְרַב פָפָא מֵהָכָא  דִכְתִיב כַפֵר לְעַמְך יִשְרָאֵל אֲשֶר פָדִיתָ ה׳  רְאוּיָה כַפָרָה זוֹ שֶתְּכַפֵר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם  מִדִכְתִיב אֲשֶר פָדִיתָ מִי דָמֵי הָתָם כוּלְּהוּ  אִיתִינוֹן מִגּוֹ דִמְכַפְרָה אַחַיִּים מְכַפְּרָה נַמִי  אַמָתַיִם אֶלָּא הָכָא מִי הָוְוּ חַיִּים אֵין הָכִי נַמִי  דִכְתִיב וְְרַבִים מֵהַכֹּהֲנִים וְְהַלְוְִיִּם וְְרָאשֵי  הָאָבוֹת וְגוֹ׳ וְְדִלְמָא מוּעָטִין הָוְוּ וְְלאֹ רַבִים  הָוְוּ הָכְתִיב ( ולא הכירו בקול ) תְּרוּעַת  הַשִּמְחָה לְקוֹל בָכֵי הָעָם [ וְגוֹ׳ ] וְהַקּוֹל נִשְמַע עַד לְמֵרָחוֹק וְְהָא מְזִידִין הָוְוּ הוֹרָאַת שָעָה הָיְתָה הָכִי נַמִי מִסְתַּבְרָא  דְאִי לָא תֵּימָא הָכִי אֵילִים תִּשְעִים וְְשִשָּה כְבָשִים שִבְעִים וְְשִבְעָה כְנֶגֶד מִי אֶלָּא הוֹרָאַת שָעָה הָיְתָה הָכָא נַמִי  הוֹרָאַת שָעָה הָיְתָה ת״ר מֵת אֶחָד מִן הַצִּבוּר חַיָּיבִין אֶחָד מִבֵית דִין פְטוּרִין מַאן תַּנָּא אָמַר רַב חִסְדָא אָמַר רַבִי  זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר רַב רַבִי מֵאִיר הִיא דְאָמַר ב״ד מְבִיאִים וְְלאֹ צִבוּר הִלְכָךְ מֵת אֶחָד מִן הַצִּבוּר חַיָּיבִין  דְהָא קָאִים כוּלֵּיהּ בַיִת דִין מֵת אֶחָד מִבֵית דִין פְטוּרִין דְהָוְְיָא לָהּ חַטָּאת שֶמֵת אֶחָד מִן הַשּוּתְּפִין וּמִשּוּם  הָכִי פְטוּרִין מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף וְְנוֹקְמָהּ כְרַבִי שִמְעוֹן דְאָמַר בֵית דִין עִם הַצִּבוּר מֵת אֶחָד מִן הַצִּבוּר  חַיָּיבִין דְאֵין צִבוּר מֵתִים מֵת אֶחָד מִבֵית דִין פְטוּרִין כִדְאָמְרִינַן דְחַטָּאת שוּתְּפִין הִיא א״ל אַבַיֵי שָמְעִינַן  לֵיהּ לר״ש דַאֲמַר חַטַּאת שוּתְּפִין אֵינָהּ מֵתָה דְתַנְיָא פַר וְְשָעִיר שֶל יוֹם הַכִפוּרִים שֶאָבְדוּ וְְהִפְרִיש אֲחֵרִים  תַּחְתֵּיהֶם יָמוּתוּ כוּלָּן דִבְרֵי רַבִי יְהוּדָה ר״א ור״ש אוֹמֵר יִרְעוּ לְפִי שֶאֵין חַטַּאת צִבוּר מֵתָה א״ל רַב  יוֹסֵף כהֲֹנִים קָא אָמְרַתְּ שָאנֵי כהֲֹנִים דְאִיקְּרוּ קָהָל דִכְתִיב עַל הַכהֲֹנִים וְְעַל כָל עַם הַקָּהָל יְכַפֵר  הכל עולה סלקא דעתך. והכתיב שעירי עזים למטהמ "]: אף חטאת.  קול השמחה שמע מינה דרונא הוו אותן דנוכין, והוי כמטאת שרוב בעליה  דהקריבו לא נאכלת, לפי שהיו שעירין של לבור הנשרפין לפי שהכניסו דמן קיימין ומסוס הכי קרבה: והא מזידין הוו. דורו של לדקיה, ובני קטלה  לפני ולפנים, כדכתיב וכל מטאת אשר יובא מדמה חל אהל מועד לכפר נינהו ולה בני קרבן נינהו, והיכי מתכפרים בסכך מטאות: הוראת  בקדם, כדמכן (זבחים דף מז.) פריס הנשרפין ושעירים הנטרפין דהיינו  שעה היתה. דאף על גב דהוו מזידין הוו מתכפריס: תנו רבנן מת  שעירי עבודת כוכבים דלבור, דאמר רב  אחד מן הצבור. כגון שהוכו כ״ד ועםו  יהודה על עבודת כוכבים הציחוס: ואידך  לבור על פיהם, ולא הספיקו להביא עד  דב״ד. ואחד שהביאו ב״ד, הכי י״צ:  שמת אחד מן הלבור חייבין וכו׳ יט]: מת  בין לר' יהודה בין לר׳ שמעון בין לרבי  אחד מן ב״ד. והויח ליה מטאת שמת  מחיר היכי קרבי הנהו חטחות, והח  אחד מן השותפין דהויח כמתו מקלת  מייתי הנהו דחטאו בימי לדקיהו דהוו  בעליה ולא קרבה. הח דחיקרי כאן להו  מטאת שמתו בעליהן: לפי שאין מיתה  שותפין לח משוס דחטאת של שותפין  בצבור. דאע״ג דמתו לבור לה חזלא  דעלמה קרבה, דאין שניס מציאין קרבן כנן,  למיתס מטאת דילסו: אילימא מדכתיב  אלא האי דאיקרי לג להו שותפין מסוס  תחת אבותיך יהיו בניך. דמשמע דבניס  דלא מצי קרי להו לבור, דהח לחו לבור  במקום חנות קיימי וכחנות מייס דמו,  נינהו, הלכך קרי להו שותפין ]: דאין  והכח איכא בניס דדוכו של לדקיסו:  צבור מתים. דאין דין מימה בלבור, דכי  אי הכי אפי׳ ביחיד נמי. לימה מטאת  גמירי חטאת שמתו בעליה למיתה החלה  שמתו בעליה דלח למיתה חזלא דלהוי  בימיד ולא בלבול: שמעינן ליה לר״ש  הבן במקוס חב: משעיר דר״ח. דהוי  דאמר חטאת השותפין אינה מתה, דתניא  חטאת, דאמר רחמנא דניתו מתרומת  פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו  הלשכה דכל קרבנות לבור מתרומת  והפריש אחרים תחתיהם. ונתכפרו בהן  הלשכה הם בחין, והח דלמח מייתי להו  ואח״כ נמלחו האבודים כולן ימותו דברי  מישראל לאחר שנתרמה תרומת  רבי יהודה, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון  הלשכה: והנך. ישראל דפייסו: היכי  אומרים ירעו, והח הכח דפר של יוס  מייתו. שעיר דר״מ דחמח מתרומת  הכפולים דהיינו פר של אהרן הוי מטאת  הלשכה והח הוי חטאת שמתו בעליה,  השותפין, דכהנים מתכפרים נו, וקאמר  אלא ש״מ וכו׳: מי דמי, שעיר דר״ח.  רבי שמעון ירעו, דלא הוי כחטאת שכפרו  דלמה מיתו מלבור דלמה לא מיתו  בעליה בעלמח דלמיתה אזלא, משום  דספק הוי ואהכי קרבה, אלא הכא דוכו  דמטאת שותפות לחו כמטאת ימיד דמיה  של צדקיהו ודאי מתו: ראויה כפרה זו.  אלא כמטאת לבור דמיה, והוא הדין כי  בעגלה "] ערופה שתכפר על יולאי כלריס,  מת אחד מן השותפין דלה כחטחת שמתו  וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויולאי  בעליה דמיה חלה מטאת הסותפין היה  מלרים מתים נינהו חלמה אין מיתה  ואינה מתה, והכח הוא דקאמר ירעו  כלבור, וס״ה לדוכו של צדקיהו דאע״ג  משום דהח כפרו בעליה, אבל היכא דמת  דמתו מתכפרין בהנסו מטאות: התם.  אחד מן השותפין חימה לך דסבירא ליה  גבי עגלה ערופה כולהו איתנהו בחיים,  לרבי שמעון דקרבה, דחטאת השותפין  דעיקר כי חתיה עגלה ערופה חהני  אינה מתה, הלכך לח מיתוקמה כרבי  (דהיכי) דאיתנהו קח אתיא, ומגו למכפרה  שמעון: פס] רבי יהודה אומר כולן ימותו.  אמיים מכפרה נמי המתים דהיינו יוצאי  דהכי ס״ל דחפי׳ מטאת לבור מתה:  מלרים, אבל הכא מי הוו מייס הני דוכו  אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת,  של לדקיסו: ודלמא מעוטי הזו. דהחי  שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על  דכתיב ורבים מהכהניס והלויס דלמח  הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר.  מעוטי דלבור דנית שני סוו, והוס לים  דחתקם לקהל, וכיון דמיקרו קהל מסוס  מטאת שמתו רוב בעליה ולח קרבה,  הכי קאמר רבי שמעון דפר מטאת  והכח כתיב דקרבה: הח לח מלית  דידהו כמטאת שעיר דקהל דמי דחינה  אמרת דמעוטי הוו הלא ודאי רבים  מתה, אבל במטאת השותפין לעולם אימא  הוו, דכמי׳ ואין העם מכירים קול תרועת  לך דס"ל לרבי שמעון דכי מת אחד מן  השמחה לקול בכי העם, ואותן דבוכיס  השותפין דלה קרבה, וכי מת אחד מן  מדור של בית הראשון היו, ומדחין מכירין  בית דין פטור, וחכתי נוקמה כר״ם: