Орайот 6b

צִבוּר אֶלָּא מֵעַתָּה נייתו פַר בְהוֹרָאָה וְְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי טְפֵי לְהוּ שְבָטִים אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בְרַבִי יַעֲקבֹ שִבְטוֹ שֶל לֵוְִי לאֹ אִיקְרוּ קָהָל דִכְתִיב הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לַקָּהָל עַמִים וְגוֹ׳ כלֹ שֶיֵּש לוֹ אֲחוּזָּה אִיקְרֵי קָהָל וְְכָל שֶאֵין לוֹ אֲחוּזָּה לָא אִיקְרֵי קָהָל א״כ חַסְרֵי לְהוּ י״ב שְבָטִים אָמַר אַבַיֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּה כִרְאוּבֵן וְְשִמְעוֹן יִהְיוּ לִי אָמַר רָבָא וְְהָא כְתִיב עַל שֵם אֲחֵיהֶם יִקְרְאוּ בְּנַחֲלָתָם לְנַחֲלָה הוּקְּשוּ וְְלאֹ לְדָבָר אַחֵר וְְלאֹ וְְהָא חֲלוּקִין בַּדְּגָלִים כנחלתן כָךְ חנייתן כְדֵי לְחַלֵּק כְבוֹד לִדְגָלִים וְְהָא חֲלוּקִים בַנְּשִיאִים הַהוּא לַחֲלוֹק כָבוֹד לַנְּשִׂיאִים דְתַנְיָא שְלמֹהֹ עָשָה ז׳ יְמֵי חֲנוּכָה וּמַה רָאָה משֶֹה לַעֲשוֹת שְנֵים עָשָר יְמֵי חֲנוּכָה כְדֵי לַחֲלוֹק כָבוֹד לַנְּשִׂיאִים מַאי הָוְֵי עֲלָהּ ת״ש דְתַנְיָא ר״ש אוֹמֵר חָמֵש חַטָּאוֹת מֵתוֹת וְְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְְחַטָּאת שֶמֵתוּ בְעָלֶיהָ וְְחַטָּאת שֶנִּתְכַפְרוּ בְעָלֶיהָ וְְחַטָּאת שֶעָבְרָה שְנָתָהּ וְְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְְלַד חַטָּאת בְצִבוּר שֶאֵין צִבוּר מַפְרִישִין נְקֵבָה וְְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר תְּמוּרַת חַטָּאת בְצִבוּר שֶאֵין תְּמוּרָה בְצִבוּר וְְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר חַטָּאת שֶמֵתוּ בְעָלֶיהָ בְצִבוּר שֶאֵין צִבוּר מֵתִים שֶנִּתְכַפְרוּ בְעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְנָתָהּ לאֹ שָמַעְנוּ יָכוֹל יָמוּתוּ אָמְרַתְּ יִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָש מַה מָצִינוּ בִוְְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְְשַמְתּוּ בְעָלֶיהָ בְיָחִיד דְבָרִים אֲמוּרִים וְְלאֹ בְצִבוּר אַף שֶנִּתְכַפְרוּ בְעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְנָתָהּ בְיָחִיד דְבָרִים אֲמוּרִים וְְלאֹ בְצִבוּר וְְכִי דָנִין אֶפְשָר מִשֶּאִי אפש׳ ר״ש בְחַד מָקוֹם גָּמֵיר׃ הדרן עלך הורו בית דין הוֹרָה כהֵֹן מָשִיחַ לְעַצְמוֹ שוֹגֵג וְְעָשָה שוֹגֵג מֵבִיא פַר שוֹגֵג וְְעָשָה מֵזִיד מֵזִיד וְְעָשָה שוֹגֵג פָטוּר שֶׁהוֹרָאַת כהֵֹן מָשִיחַ לְעַצְמוֹ כְהוֹרָאַת ב״ד לַצִבוּר׃ גמ׳ שוֹגֵג וְְעָשָה שוֹגֵג מֵבִיא פַר פְשִיטָא אָמַר אַבַיֵי הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן כְגוֹן שֶהוֹרָה וְְשָכַח מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹרָה וּבְשָעָה שֶטָּעָה אֲמַר הֲרֵינִי עוֹשֶה עַל דַעַת הוֹרָאָתוֹ דְמַהוּ דְתֵימָא כֵיוְָן דְאִילּוּ מִתְיְדַע לֵיהּ [ שֶמָא ] הֲדַר בֵיהּ כְמֵזִיד דָמֵי וְְלָא לְחַיֵּיב קמ״ל׃ מֵזִיד וְְעָשָה שוֹגֵג כו׳׃ מְנָא ה״מ דְתָנוּ רַבָנַן לְאַשְמַת הָעָם הֲרֵי מָשִיחַ כְצִבוּר ( שיכול ) וְַהֲלאֹ דִין הוּא צבור אלא מעתה. דכהניס איקרו קהל לייתו פר בהוראה: זכ״ת הכי נמי טפי תמורה בפ׳ ים בקרבנות יחיד (ד׳ עז:) אמר כ״ם בן לקים ארבע נתנו להם להו שבטים. לר״ם הויין י״ג סנטיס, ומכן רבי שמעון אומר י״ג פריס דממות והחמישי׳ ירעה, ויחד ניתנו שיהיו נוהגות במקו׳ א׳, ומספק העמידוס פר לכל שבט ושבט ופר לב״ד דלא הוו אלא י״ב סנטיס: אלא אמר רב על חמש שיהיו ממשמן ממות, ואי ס״ד דארבע ניתנו להם בלבור הנך כולהו אחא בר יעקב שבטו של לוי לא אוקרי קהל. והוא הדין לכהנים דלא ד׳ ממות מי איתנהו נלבור, הח לח משכחת לה דאפשר בלבור חלה שניס מיקרו קהל, דכהניס הויין בכלל םנטו ותו לא, אלא על כרחך ילמוד סתוס מן לוי, (ואכתי נוקמה ]) כר׳ שמעון: ונתתיך המפורש, וקא דייקא מהא מתנימא דכי לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת היכי דאמר ר״ם ה׳ מטחות מתות ביחיד לזרעך אחריך אחוזת עולם, כל שיש לו ולא בלבור דמההיא דוקיה דייק כ״ם אחוזה איקרי קהל. וכהניס ולויס אין דימיד ולא נשותפין דהיינו ב״ד, מסוס להס המחזה: כראובן ושמעון יהיו לי. דחי אתה יכול לומר ולד מטהת נסותפין דבחרי סנטיס משיב להו כראובן שאין השותפין מניחין נקבה דפר ושעיר ושמעון: והא כתיב על שם אחיהם הוא דמציאין, ואי אתה יכול לומר תמורת יקראו בנחלתם. דלנחלה הוקמו הפריס חטאת בשותפות שאין תמורה נסותפין ומנסה לסחר שנטיס שיהיו נוטלים דעלמח וכ״ם בב״ד, דה״נ מכן במס׳ בנחלה כשחר שני שנטיס, ולא לדברים תמורה (דף יג.) אין השותפין עושין אחרים הוקמו אבל אין מציאין צ׳ פריס, תמורה, וילמוד סתום מן המפורש, מה וחכמי חסרי להו מי״צ סנטיס, אלא מלינו בולד מעהת ותמורת מטאת ביחיד שמעינן מינה דלוי חיקרי קהל, וכהניס דברים חמורים ולא נשותפין, אף מטאת לא איקרי קהל ושותפין נינהו, ולא שמתו בעליה ושכפרו (על) בעליה מתוקמה כר״ם, דקרח הכי משמע ושעברה שנתה ביחיד ולא נשותפין, ומולדתך": כנחלתם כך חנייתם. שיעקב דחטאת שמת אחד מן השומפין קרבה, אבינו חלק להם את הארץ וליוס היאך הלכך הח דקמני מת אחד מב״ד פטור ימנו לדגליהם, וכן מצינו במדרש תנחומא לא מתוקמח אליבא דר״ם: דיעקב אבינו תקן להס דגלים וחלק להס הארן, וכן מלינו יח] חים על דגלו הדרן עלך הורו בית דין נאותות נחות אשר לוה להס חניהס, הורה כהן משיח. סוכה שוגג ועשה שלאותן רוחות שנחלקו לסהת מטתו לאותן כוחות מכו לדגליהם, והיינו דאמרי' מזיד חו שהוכה מזיד ועםה כנחלתן כך מנייתן 37]: מאי הוי עלה. אי שוגג פטור מקרכן. שהוראת כהן משיח הוה דוקה הח דחביי דאמר דשמעינן לעלמו כהוכחת ב״ד לזכור. מה הוראת ליה לר״ם דאמר דמטאת השותפין אינה ב״ד לצבור אין מייבין חלה על העלס מתה, או לאו דוקא: מ״ש דתניה כ״ם דבר עם שגגת מעשה, אף הוראת כהן חומר וכו׳: שאין צבור מפרישין נקבה. משיח לעלמו אינו חייב אלא על העלס שאין אתה מולה קרבן לבור שהיתה "] דבר עם שגגת מעשה, כדמפרם בגמרא נאה נקנה: שאין תמורה בצבור. לחםמת העם הכי משיח כלבור, וכי דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דלשון יחיד הוכו בית דין מזידין ועשו קהל סוגגין סוח ולה לבור ושותפין, והכי מפרם לא הוי הוכחה והוי שגגמ מעשה בפ"ק דמס׳ תמורה (דף יג.): שנתכפרו למודיה והוו ימידין ומיימו כל מל בעליה ושעברה שנתה לא שמענו. חס ומד כשנה חו שעירה, אבל כהן משיח ממיס נלבור חי לה: וכי דנין אפשר כי הורה מזיד ועשה שוגג לא" דיניה משאי אפשר. הח ולד מטהת ותמורת כיחיד ופטור לגמרי, דהכי אמרינן בפרק מטהת ושמתו בעליה אי אפשר בלבול בתרא (דף יא.) מעם החרן פרט למשיח וקה המר מה מלינו: הח לא קשיאד] דאינו מביא קרבן נשגגת מעשה]: דלא הוי דנין אפשר משאי אפשר מסוס גמ׳ שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא. דר״ם נמל מקוס גמיר להו, דכי כלטוו דכי הורה בשוגג ועשה סוגג דהוי ישראל על ד׳ עו) מטאות בחד מקוס גמיר שוגג מעליה ומניח פר קרנן: מהו להו הלכה למשה מסיני שיהיו נהוגות דתימא כיון דאי מתידע ליה. מאיזה טעם יחד במקום חמד חו בימיד או כלצור, הורה שמח היה חוזר בו מאותו טעם, וקה דייק כ״ם חי ס״ד בלבוכ סכך כולהו וכי שכח ההוא טעמה ואף על פי כן מי איתנו יחד בלבור, אלא ש״מ דביחיד הוא עושה ותולה בהוראתו ראשונה אמורה ולח בלבור, דכי היכי שמתו אימה כמזיד דמי ולא מחייב קרבן, בעליה ולד מטהת ותמורת מטאת לימכהו קא משמע לן: (] שיכול. לגמור מדין כלבור ה״נ שכיפרו בעליה ושעברה קל וחומר שמסית כלבור ולא צריך שנתה ליתנהו בלבור, דעל כרמין ילמוד למכתב לחםמת העם, אע״ג דחילו לא סמוס מן המפורש, והכי אמרינן במס׳ נאמר להםמת העם הייתי למד מן הדין):