ו׃הורו בית דיןפרק ראשוןהוריות

צבור  אלא מעתה נייתו פר בהוראה וכי תימא הכי  נמי טפי להו שבטים אלא אמר רב אחא  ברבי יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל  דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל  עמים וגו׳ כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל  שאין לו אחוזה לא איקרי קהל א״כ חסרי להו  י״ב שבטים אמר אביי אפרים ומנשה  כראובן ושמעון יהיו לי אמר רבא והא כתיב  על שם אחיהם יקראו בנחלתם לנחלה הוקשו  ולא לדבר אחר ולא והא חלוקין בדגלים  כנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים  והא חלוקים בנשיאים ההוא לחלוק כבוד  לנשיאים דתניא שלמה עשה ז׳ ימי חנוכה  ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה  כדי לחלוק כבוד לנשיאים מאי הוי עלה ת״ש  דתניא ר״ש אומר חמש חטאות מתות  ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו  בעליה וחטאת שנתכפרו בעליה וחטאת  שעברה שנתה ואי אתה יכול לומר ולד  חטאת בצבור שאין צבור מפרישין נקבה  ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בצבור  שאין תמורה בצבור ואי אתה יכול לומר  חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור  מתים שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא שמענו יכול  ימותו אמרת ילמוד סתום מן המפורש מה מצינו  בולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה ביחיד דברים  אמורים ולא בצבור אף שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה  ביחיד דברים אמורים ולא בצבור וכי דנין אפשר משאי  אפש׳ ר״ש בחד מקום גמיר׃ הדרן עלך הורו בית  דין הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר  שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור שהוראת כהן  משיח לעצמו כהוראת ב״ד לצבור׃ גמ׳  שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא אמר אביי  הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם  הורה ובשעה שטעה אמר הריני עושה על  דעת הוראתו דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה  [ שמא ] הדר ביה כמזיד דמי ולא לחייב קמ״ל׃  מזיד ועשה שוגג כו׳׃ מנא ה״מ דתנו רבנן לאשמת  העם הרי משיח כצבור ( שיכול ) והלא דין הוא  צבור  אלא מעתה. דכהניס איקרו קהל לייתו פר בהוראה: זכ״ת הכי נמי טפי תמורה בפ׳ ים בקרבנות יחיד (ד׳ עז:) אמר כ״ם בן לקים ארבע נתנו להם  להו שבטים. לר״ם הויין י״ג סנטיס, ומכן רבי שמעון אומר י״ג פריס דממות והחמישי׳ ירעה, ויחד ניתנו שיהיו נוהגות במקו׳ א׳, ומספק העמידוס  פר לכל שבט ושבט ופר לב״ד דלא הוו אלא י״ב סנטיס: אלא אמר רב  על חמש שיהיו ממשמן ממות, ואי ס״ד דארבע ניתנו להם בלבור הנך כולהו  אחא בר יעקב שבטו של לוי לא אוקרי קהל. והוא הדין לכהנים דלא  ד׳ ממות מי איתנהו נלבור, הח לח משכחת לה דאפשר בלבור חלה שניס  מיקרו קהל, דכהניס הויין בכלל םנטו  ותו לא, אלא על כרחך ילמוד סתוס מן  לוי, (ואכתי נוקמה ]) כר׳ שמעון: ונתתיך  המפורש, וקא דייקא מהא מתנימא דכי  לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת  היכי דאמר ר״ם ה׳ מטחות מתות ביחיד  לזרעך אחריך אחוזת עולם, כל שיש לו  ולא בלבור דמההיא דוקיה דייק כ״ם  אחוזה איקרי קהל. וכהניס ולויס אין  דימיד ולא נשותפין דהיינו ב״ד, מסוס  דחי אתה יכול לומר ולד מטהת נסותפין  להס המחזה: כראובן ושמעון יהיו לי.  דבחרי סנטיס משיב להו כראובן  שאין השותפין מניחין נקבה דפר ושעיר  ושמעון: והא כתיב על שם אחיהם  הוא דמציאין, ואי אתה יכול לומר תמורת  יקראו בנחלתם. דלנחלה הוקמו הפריס  חטאת בשותפות שאין תמורה נסותפין  ומנסה לסחר שנטיס שיהיו נוטלים  דעלמח וכ״ם בב״ד, דה״נ מכן במס׳  בנחלה כשחר שני שנטיס, ולא לדברים  תמורה (דף יג.) אין השותפין עושין  אחרים הוקמו אבל אין מציאין צ׳ פריס,  תמורה, וילמוד סתום מן המפורש, מה  וחכמי חסרי להו מי״צ סנטיס, אלא  מלינו בולד מעהת ותמורת מטאת ביחיד  שמעינן מינה דלוי חיקרי קהל, וכהניס  דברים חמורים ולא נשותפין, אף מטאת  לא איקרי קהל ושותפין נינהו, ולא  שמתו בעליה ושכפרו (על) בעליה  מתוקמה כר״ם, דקרח הכי משמע  ושעברה שנתה ביחיד ולא נשותפין,  ומולדתך": כנחלתם כך חנייתם. שיעקב  דחטאת שמת אחד מן השומפין קרבה,  אבינו חלק להם את הארץ וליוס היאך  הלכך הח דקמני מת אחד מב״ד פטור  ימנו לדגליהם, וכן מצינו במדרש תנחומא  לא מתוקמח אליבא דר״ם:  דיעקב אבינו תקן להס דגלים וחלק  הדרן עלך הורו בית דין להס  הארן, וכן מלינו יח] חים על דגלו  נאותות נחות אשר לוה להס חניהס,  הורה כהן משיח. סוכה שוגג ועשה  שלאותן רוחות שנחלקו לסהת מטתו  מזיד חו שהוכה מזיד ועםה  לאותן כוחות מכו לדגליהם, והיינו דאמרי'  שוגג פטור מקרכן. שהוראת כהן משיח  כנחלתן כך מנייתן 37]: מאי הוי עלה. אי  לעלמו כהוכחת ב״ד לזכור. מה הוראת  הוה דוקה הח דחביי דאמר דשמעינן  ב״ד לצבור אין מייבין חלה על העלס  ליה לר״ם דאמר דמטאת השותפין אינה  דבר עם שגגת מעשה, אף הוראת כהן  מתה, או לאו דוקא: מ״ש דתניה כ״ם  משיח לעלמו אינו חייב אלא על העלס  חומר וכו׳: שאין צבור מפרישין נקבה.  דבר עם שגגת מעשה, כדמפרם בגמרא  שאין אתה מולה קרבן לבור שהיתה  "] לחםמת העם הכי משיח כלבור, וכי  נאה נקנה: שאין תמורה בצבור.  הוכו בית דין מזידין ועשו קהל סוגגין  דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דלשון יחיד  לא הוי הוכחה והוי שגגמ מעשה  סוח ולה לבור ושותפין, והכי מפרם  למודיה והוו ימידין ומיימו כל מל  בפ"ק דמס׳ תמורה (דף יג.): שנתכפרו  ומד כשנה חו שעירה, אבל כהן משיח  בעליה ושעברה שנתה לא שמענו. חס  כי הורה מזיד ועשה שוגג לא" דיניה  ממיס נלבור חי לה: וכי דנין אפשר  כיחיד ופטור לגמרי, דהכי אמרינן בפרק  משאי אפשר. הח ולד מטהת ותמורת  בתרא (דף יא.) מעם החרן פרט למשיח  מטהת ושמתו בעליה אי אפשר בלבול  דאינו מביא קרבן נשגגת מעשה]:  וקה המר מה מלינו: הח לא קשיאד]  גמ׳ שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא.  דלא הוי דנין אפשר משאי אפשר מסוס  דכי הורה בשוגג ועשה סוגג דהוי  דר״ם נמל מקוס גמיר להו, דכי כלטוו  שוגג מעליה ומניח פר קרנן: מהו  ישראל על ד׳ עו) מטאות בחד מקוס גמיר  דתימא כיון דאי מתידע ליה. מאיזה טעם  להו הלכה למשה מסיני שיהיו נהוגות  הורה שמח היה חוזר בו מאותו טעם,  יחד במקום חמד חו בימיד או כלצור,  וכי שכח ההוא טעמה ואף על פי כן  וקה דייק כ״ם חי ס״ד בלבוכ סכך כולהו  הוא עושה ותולה בהוראתו ראשונה  מי איתנו יחד בלבור, אלא ש״מ דביחיד  אימה כמזיד דמי ולא מחייב קרבן,  אמורה ולח בלבור, דכי היכי שמתו  קא משמע לן: (] שיכול. לגמור מדין  בעליה ולד מטהת ותמורת מטאת לימכהו  קל וחומר שמסית כלבור ולא צריך  כלבור ה״נ שכיפרו בעליה ושעברה  למכתב לחםמת העם, אע״ג דחילו לא  שנתה ליתנהו בלבור, דעל כרמין ילמוד  נאמר להםמת העם הייתי למד מן הדין):  סמוס מן המפורש, והכי אמרינן במס׳ לבור