ב׃שלשים וששפרק ראשוןכריתות

לאחותו  גמ׳ מניינא למה לי א״ר יוחנן שאם עשאן  כולן  בהעלם  אחת חייב על כל אחת  ואחת ותו הא דתנן אבות מלאכות מ׳  חסר אחת מניינא למה לי  שאם עשאן כולן בהעלם  אחת חייב על כל אחת ואחת תו הא  דתנן ד׳ מחוסרי כפרה  מניינא למה לי לאפוקי מדר׳ אליעזר  בן יעקב דאמר ה׳ הוי  דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר גר  מחוסר כפרה עד שיזרק  דם עליו אהכי תנא ד׳ תו הא דתנן  ד׳ מביאין על הזדון כשגגה  מניינא  למה לי לאפוקי מדרבי  שמעון דתניא רבי שמעון  אומר שבועת הפקדון לא ניתן זדונה  לכפרה אהכי תנא ד׳ תו  הא דתנן ה׳ מביאין קרבן אחד על  עבירות הרבה מניינא למה  לי משום דקא בעי למיתנא סיפא נזיר  אם נטמא טומאות הרבה  ומשכחת  לה כגון דאיטמי בשביעי  וחזר ונטמא בשביעי ומני ר׳ יוסי בר׳  יהודה היא דאמר נזירות  דטהרה מן שביעי הוא דחייל עליה  דאי תאמר רבי היא כיון  דנזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא  עליה היכי משכחת לה  אי דנטמא בז׳ וחזר ונטמא בז׳ כולה  חדא טומאה אריכתא היא  ואי דנטמא בח׳ וחזר ונטמא  בח׳ כיון דיצא בשעה הראויה להביא  בה קרבן חייב על כל אחת  ואחת  אלא ש״מ רבי יוסי בר׳  יהודה היא מאי רבי ומאי ר׳ יוסי בר׳  יהודה דתניא וקדש את  ראשו  ביום ההוא ביום הבאת  קרבנותיו  דברי רבי ר׳ יוסי בר׳ יהודה  אומר ביום תגלחתו תו הא דתנן ה׳  מביאין קרבן עולה ויורד  מניינא  למה לי משום דקתני סיפא  נשיא כיוצא בהן [ תני ] ה׳ לאפוקי  מדר״א דאמר נשיא מביא  שעיר תו הא דתנן ד׳ אבות נזיקין  מנינא  למה לי לאפוקי מדרבי  אושעיא  דאמר י״ג אבות נזיקין הן  ולר׳ אושעיא מניינא למה לי לאפוקי  מדרבי חייא דאמר כ״ד  אבות  נזיקין ולר׳ חייא מנינא  למה לי לאפוקי מסור ומפגל אמר מר  שאם עשאן כולן בהעלם  אחת  חייב על כל אחת ואחת  בשלמא פטור לגמרי לא  מצית  אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל  התועבות האלה ונכרתו  אלא אימא עבר חדא נתחייב חדא  עבר כולהו בהעלם אחת אינו חייב  אלא  אחת אמר רבי יוחנן לכך יצאה כרת  באחותו לחלק מתקיף לה  רב ביבי בר אביי אימא אחותו דפרט  קרא ניחייב חדא עלה וכולן  כיון דבהעלם אחת לא ניחייב אלא  אחת ולרב ביבי בר אביי  מי לית ליה הדא דתניא  כל  דבר שהיה בכלל ויצא  מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו  יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא  כיצד והנפש אשר תאכל  בשר וגו׳ והלא שלמים  בכלל [ כל ] הקדשים היו למה יצאו  להקיש  אליהן  מה שלמים שהן קדשי  מזבח וחייבין עליהן אף כל שהן קדשי  מזבח חייבין עליהן יצאו  קדשי בדק הבית אמר ליה רב ביבי  בר מינה לאו מי אמרת  התם  יצאו קדשי בדק הבית  הכא  נמי מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה אף כל שאין לה היתר  בחיי אוסרה יצאה אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה א״ר יונה ואיתימא רב הונא  בריה דרב יהושע אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו׳ ( הואיל וכך הקיש  הוא ) הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו חייבין עליה בפני עצמה אף כל חייבין  עליה בפני עצמה ולרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו  לדונה בכרת ולא במלקות לחלק מנא ליה נפקא ליה מואל אשה בנדת טומאתה לא  תקרב לחלק על כל אשה ואשה ורבנן נמי תיפוק להו מואל אשה בנדת טומאתה אין  ה״נ אלא כרת דאחותו למאי אתא מיבעי ליה לחלק על אחותו ועל אחות אביו ועל  אחות אמו הני למה להו לחלק הרי שמות מוחלקין והרי גופים מוחלקים אלא אימא  לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו ורבי יצחק הא מילתא מנ״ל נפקא ליה  מן סיפא דקרא דכתיב ערות אחותו גלה ורבנן אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי ליה מיבעי  ליה  דיבורה נעלמה הוא והיזק שאינו ניכר נינהו כג): אחותו. בכלל עריות  היתה דכתיב בהו (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העושות, והדר כתיצ  בקדושים תהיו ואים אשר יקח את אחותו וגו׳ ונכרתו לעיני בני עמם:  אחותו דפרט בה קרא. כי עביד לה בהדי אינך ליחייב עלה דידה חדה  ואחינך כולהו מדה. ואי תיבעי לך  אשכמן אחותו דילאת לחלק חבל שחל  עריות למה יצאו, מרין לאשמועינן  דאיתנהו במיתת ב״ד עריות שיצאו  דכתיב בהו (שס) מות יומת [ים מהן  בסקילה ויש מהן נחנק] וים מהן דכתיב  נסו שריפה, והני דאיתנהו נכרת מפרם  להו ביבמות (דף נד.) כש] דפרט בה קרא  וחמותו דבעי הכח לח מפרם: בכלל כל  הקדשים. חמור חליהס לדורותיכס כל  חים אשר יקרב מכל זרעכס חל הקדסיס  (שם כב), והחי יקרב ליכא למימר דנגיעה  היא ממש דבנגיעה ליכח נטילת נשמה,  כדגרסינן ] נמסכת מכות (דף יד:)  מנכל קדם לח מגע דהיינו אכילה ולא  נגיעה, והחי יקרב נמי מפרש במסכת  מעילה (דף י:) דחינו נגיעה חלה דבר  המוכשר ליקרב, מן ח״כ אלעזר וכי ים  נוגע שהוא חייב, אם כן למה נאמר אשר  יקרב לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר  ליקרב, כלומר אינו חייב על אכילתו  מטוס טומאה עד שיוכשר ליקרב: יצאו  קדשי בדק הבית. שאינו ענוש כרמ  האוכלן בטומאת הגוף, והכא נמי ליגמר  כולהו מחמותו: אשת איש שיש לה  היתר בחיי אוסרה. שמתגרשת ] נגט,  הלכך לח גמרי לה מחמותו ולא  משכחת נה נחטאת נסעלס: בפני  עצמה. אפי׳ עשאה עם החמריס:  לדונו בכרת ולא במלקות. והיא מלמד  על הכלל כולו, דלית שט] ליה מייני  כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן (ג)  נחלו הן הלוקין (מכות כג.): ואל אשה.  הוה ליה למיכתב ולנדה לא תקרב:  ורבנן. דאית להו נפטרו מידי כריתתן  בהן כרת כנקבועה, להכי תנח הכח ה׳  ומפקי כרת דחמותו לחלק: תיפוק להו  לאשמועינן דדוקא נקט דכל המציאיט]  מואל אשה. לחלק: על אחותו ועל  על ה׳ עבירות הללו אינו מניח קבועה  אחות אביו ועל אחות אמו. דסד״מ  אלה עולה ויורד, ולח תימה סמי מכאן  הואיל ואיסור חד דהמוס הכולהו לא  נחייב חלה מדה: הרי שמות וגופים  מוחלקין. מוחל אשה נפקא, מקרחומ ס]  מומלקין דמתלתח קרחי נפקי חמותו  וחמות אביו ואמות חמו: אחותו שהיא  אחות אביו ואחות אמו. מפרס לקמן  נפ׳ אמרו לו (דף טו.) ברשיעה בר  רשיעה, כומים הנח על חמו והוליד  שתי בנות ובא על אחת מהן והוליד כן,  ונה הבן על אחותו שהיה המות חניו  וחמות אמו, ועלה חילטריך קרא לחלק  מסוס דגוף אחד הוא: מאחותו דסיפיה  דקרא. דכרת דלעיל נמי עלה קאי: