לא תאכל׃ גירי וחרורי׃ מנלן אמר רב חסדא דאמר קרא וכל הנבדל מטומאת  גויי הארץ אליהם׃ ממזרי׃ מנלן דכתיב וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד  העמוני וכתיב כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי חתן הוא לשכניה בן ארח  ויהוחנן בנו לקח את בת משלם בן ברכיה קסבר עובד כוכבים ועבד הבא  על בת ישראל הולד ממזר הניחא למ״ד הולד ממזר אלא למאן דאמר  הולד כשר מאי איכא למימר ותו ממאי דהוו ליה בני דילמא לא הוו ליה  בני ותו ממאי דהכא הוו להו וסליקו דילמא התם הוו אלא מהכא ואלה  העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם  וזרעם אם מישראל הם תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה  סדום שנהפכה לתל מלח תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו ולא  יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם זה הוא אסופי שנאסף מן  השוק כרוב אדון ואמר אמר רבי אבהו אמר אדון אני אמרתי יהיו ישראל  לפני חשובים ככרוב והם שמו עצמם כנמר איכא דאמרי אמר רבי אבהו  אמר אדון אע״פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב אמר רבה  בר בר חנה כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאילו  חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא  אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים  שאינן מהוגנים שנאמר בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו ושמא תאמר ממון  פלט תלמוד לומר עתה יאכלם חדש את חלקיהם ושמא תאמר חלקו ולא  חלקה תלמוד לומר חלקיהם ושמא תאמר לזמן מרובה ת״ל חדש מאי  משמע אמר רב נחמן בר יצחק חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד ואמר  רבה בר רב אדא ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא כל הנושא  אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב״ה רוצעו ותנא על כולם אליהו  כותב והקב״ה חותם אוי לו לפוסל את זרעו ולפוגם את משפחתו ולנושא  אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב״ה רוצעו וכל הפוסל פסול ואינו  מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל ההוא גברא דמנהרדעא  דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד  דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר  שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה  אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל ההוא אזמניה  לדינא לקמיה דרב נחמן אייתי פיתקא דהזמנא אזל רב יהודה לקמיה דרב  הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום  דגברא רבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל אתא אשכחיה דקעביד  מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל  כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה  א״ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא א״ל מי סניא מעקה דכתיב  באורייתא או מחיצה דאמור רבנן א״ל יתיב מר אקרפיטא א״ל ומי סני  ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי א״ל ליכול מר אתרונגא אמר  ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או  אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי אמר ליה לישתי מר  אנבגא אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי  אמר ליה תיתי דונג תשקינן אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים  באשה קטנה היא בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל  בין גדולה בין קטנה נשדר ליה מר שלמא לילתא א״ל הכי אמר  שמואל קול באשה ערוה אפשר ע״י שליח א״ל הכי אמר שמואל  אין  לא תאכל. ואפילו זרע אין לה ושבה חל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת למזה ושוק): לשכניה בן ארח. ישראל סיס: ותו ממאי דהוו  להו בני. לטוביה ולבנו מנשים הללו מנת שכניה ומנת משלם: ותו. אפי׳ היו להם ממשי דמנצל עלו אותם נשים ובניהם, דילמה נחרן  ישראל נותרו בימי גדליה חומס שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותס חזרעם חס מישראל הס  היינו שתוקי ואסופי ): למעשה סדום, שהיו מגלי עריות, דכתיב (בראשית יג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונס, ואמרינן בחלק (סנהדרין  דף קט:) דמחי להמתה לחבריה  ומפילה ח״ל מסוי גבך עד דמעברה,  סרי ממזרים לגבי ישראל: חרשא.  לסון מחכיםה': בית אבותם. אביו:  וזרעם. חמו: זה אסופי. דחילו  סמוקי מכיר להודיע חמו שהיה  מישראל, והכח לא ידעו חס מישראל  סס: אמר אדון. מסכם המקרא,  ודרים אדון כמו אדון, חימר  כמו אמר: אדון. הקב״ה: ככרוב.  קדושים ככרוצי הקדם, כמיות הקדם  דכתיב ציה (יחזקאל י) פני הכרוב:  כנמר. כחיה זו שאינה מקפלת מזוג  מבירתס: כאילו חרשו כו׳. מסוס  דלה יכלו להגיד ימוסס קרי להו מל  מלח. מכסה לסון מוכם: בנים  זרים. מחשה פסולה לו, ולםס ממון  נסבה, כדמסיים קרח יאכלס מדם המ  חלקיהס ממון שנשאה לשמו יאכלס  נמדם המל: ושמא תאמר חלקו.  כגון נכסי צאן ברזל: ולא חלקה.  כגון נכסי מלוג, דהיח לחו איסורא  עבדה שחזרה לינסה למיוחס: שאינה  הוגנת. פסולה לו: כופתו. הלוקה  בב״ד כופתין שתי ידיו על העמוד  במסכת מכות (דף כב:), כופתו קוסרו:  רוצעו. מלקיסו ברלועס: ועל כלם.  כהניס לוייס וישראליס: אליהו כותב.  מחי דקאמר וחזיל אוי לו לפוסל זרעו  ולפוגס את משפחתו כגון מכסה  אשה שאינה הוגנת לו: ("החי אליהו  לאו אליהו דכתיב במקרה הוא, דח״כ  מקמי דהוה חתי מאן כפתיה,  חלה שס מלאך הוא שהוא סופר  למעלה): כל הפוסל. מגדף תמיד את  המשפחות הוח עלמו פסול, וחינו  מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של  פסול לדבר בשנח הבריות לעולם:  נטר עד דשקול שמעיה דרב יהודה.  סממן עד שיטול שלומו של רב יהודה  שעומד כאן ליטול: בר שויסקל.  לשון גנאי, גרגרן אוכל סויסקי זלי,  כדאמר בפסחים (דף זו.) נחימורי  פסח מצרים מאן לימח לן דלח שויסקי  עבדינסו, נסס רבינו הלוי: שמתיה.  כדאםכמן דמנדיס לכבוד ] הרב במועד  קטן (דף טז.): אמרו ליה. לרב  יהודה רגיל הסוח גברח דקרי לאינסי  עבדי: לקמיה דרב הונא. לימלך  בו חס ים לו לילך לפני רב נחמן: לא  מיבעי לך למיזל. לפני רב נחמן שאמה  גדול ממנו, וחמה רחם נפומבדיתא  ורב נחמן ראם ננהרדעא ודיין לרחם  אין גלומה ומתניה דבי נשיאה, כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן ממני׳ דבי נשיאה הוח מזלזל נשמעתיס דר׳ יוחנן:  יקרא דבי נשיאה, שהוא מתן הנשיא: אסור לעשות מלאכה בפני שלשה, שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו:  דגונדריתא. היינו מעקה באחד הלשונות: מי סני. כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה. ומתכוין היה רב  יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו, להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו: אקרפיטא. ספסל: תילתא ברמות רוחא. מתוך  משלים רומו גסה הוא משנה בדיבורו: אנבגא. כוס שהוא רביעית, והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לסתותו  שחרית, וקוריסו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.): אנפק. כוס של רביעית", ולמון הנפק היה סגור נפיסס: תיתי דונג, מצא  במי שכך שמה: אין משתמשין באשה. שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים: קטנה היא. רב נחמן קאמר לה: לילתא, שס חסמו:  קול באשה ערוה, שנאמר השמיעני את קולך", וחס חשחל בשלומה משיבני: אמר ליה רב נחמן. " אפשר לסלוח לה שאילת שלוס ע״י שליח: