הָא
ליהוי הקדש, ואמרו לו לבן יצא תחלה, [ואמר אי הוי ידענא דלבן הכל, ואם שותה שני ימים יין לריך שימנה כג] ימים אחרים בלא שתיית
נפק] לא הוה אמרי שחור אלא לבן. דהשמא ים לן למימר שהיה יין. וס״ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה. פירוש אפי׳ מרוצה, [לבין]
דעתו לכל מי שילא ראשון , ומש״ה הוי הקדם אפי׳ הלבן דילפינן נזירות מרוצה כמו ק׳ ימים ושמה ה [בהס] יין סותר הכל, [ובין] נזירות
מתמורה דהוי הקדם אפי׳ בטעות. וחניי ס״ל דאי קחי בלפרה ואמר מועטת כגון ל׳ יוס ושמה 11 ב׳ ימים צריך למנות ב׳ ימים אחרים,
שוכ שמור שיצא ראשון וא״ל לכן נפק ואמר אי הוי ידענא דלכן נפק וממני׳ משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר לי] מקלת ימים שנדר שאינו
ס״מ ? דבהאג אפילו ב״ש מודו דלא הוי הקדם, שהרי [לא] היה יודע סומר ז הכל חלה רק ל׳ יוס ול׳ יוס האחרים יעלו לו והיינו נמי כר׳
שיצא השחור מחלה לכולן , ולמה הזכיר שחור אי דעתו היה להקדים יוסי, אבל בנזירות מועטת קשיח שאפי׳ לר׳ יוסי סותר כולו ובממני׳
כל מי שילא ראשון, ואכן סהדי לכתחלה כים המכ שור שחור דוקא משמע שעולה לו למנין: איבעית אימא ר' יוסי ח! בנזירות מרובה.
לסוכ שמור קמכוין, או שאפילו אם דעתו שילה השחור מחלה אטו ממני׳ בנזירות מרוצה ושלסיס יוס סותר ול׳ כה] יוס יעלו לו למנין כמו
נציח הוח לידע העתידות, ובכה״ג ודחי לח נילף מתמוכה, ולא דמי בנזירות מועטת, והא דקאמר ר׳ יוסי שיסתור הכל בנזירות מועטת
לששה שהיו מהלכין בדרך, דהמס הוי נזיר אפי׳ חותו שלא נמלה ושמה בכולן יין דחו סותר כל שלשים יום, אבל בנזירות מרוצה
כדבריו לפי שבכל ענין קביל עליה נזינושא ומה שאמר חים פלוני מודה ר׳ יוסי דאין סותר הכל מדקאמר ר׳ יוסי דיו: ואי בעית
הוא טעה נו כשראהו מרחוק, אבל הכח במס ים לו לטעות ולומר אימא רבנן מאי [משעה] שנדר כמשעה שנדר. ה״פ מונה ימים
לשמור עתיד לצאת, הלכך יש לומר דשמור דוקה קאמר, אבל כי המר של איסור דהיינו מח מאה ימים והוא שמה בכולן יין [וכן] בנזירות
בטיהרה שנהמות יצאו יש לנו למימר שהיה דעתו לכל מילה ראשון,
מועטת, והכי משמע לישנא דמתני׳ מונה משעה שנדר מוזר
ומה שהזכיר שחור לפי ששמע פסיעות רגלי השור, שהוא נקי להכיר ומונה כך וכך ימיס שהיו משעה שנדר ועבר עליהן " עתה [מונה]
פסיעות רגלי שווריו, והשמח זה דומה שפיר לההיא שהיו מהלכין בדרך פעם אחרת משבח לפני חכמים וינהוג בהן איסור שתיית יין, אבל
דטעה נמי בראיית עיניו לומר חים פלוני הוח ודעתו להיות נזיר ודאי אם קודם ששתה יין מנה מקלת נזירות אותם ימים אינו סותר
אפי׳ אינו הוא, וכן הכח דעתו היה להקדים אפי׳ אינו שמור הלא הלבן,
אפי׳ לרבנן, דשתיית יין כון מדרבנן בעלמאכ: מתני' נשאל עליה.
וכה״ג ילפינן מתמוכה, וצ״ה סברי דאפי׳ כי החי לא ילפינן מתמורה ממני׳ פירטתי לעיל: א״ר ירמיה מדב״ש נשמע לב״ה, דקאמרי
דלא הוי סקדם: בידינר זהב שיעלה. ח״כ משמע דמעיקרא ב״ש הקדש [טעות הקדש וכיון] דמגליא מלתא דלאו שפיר נדר תצא
סוס קאי: תני שעלה, שכבר עלה בידו ונתייםב בדבר וניכר שעלה ותרעה בעדר. כדתנן במתניתין בהדיא ח״ל כ״ה למ״ס חי המס
בידו של כסף, ואמר אילו ידענא דשל כסף עלה בראשון לא אמרתי מודים מה שהוא הקדם בטעות ומלח ומרעה נעדר, לפי שכשחל
דינר זהב. וכן מבית שתעלה מני שעלתה: אמר רב חסדא לחכמים והמירו דלא הוי קבלה הלכך הקרבנות שהפרים לנזירות
אוכמא בחיוורא לקיא. סוכ שמור שבין שוורים לבנים לקיא [מגרע] מולין הן, כאדם שאומר זו למעהת והוא אינו בר מטאת: הכי נמי
חומס, ונמכרים בפחות ע״י שהשחור עמהן, ולבנים מעולין מן לב״ה אע״פ דאמרי דתמורה בטעות הוי תמורה, נהלמ מולו נ״ס
השמוריס: חיורא באוכמא לקותא. כמס לכן בשור שחור לקותה, כידוע כדדרשינן ) מיהיה לרבות שוגג כמזיד: ה״ג ה״מ כדאיתיה לעיקר,
שכנגד אותו כמס היה נגע לרעת בבהמה. והכי חיתה ברים מי אבל כי איתעקר לעיקר הקדש אתעקר נמי לתמורה ותצא התמורה
שאחזו (גיטין סמ.) טעם חיורא בבשרה, בדקו בדוכתיה ואשכמו, מלאו לעדר כפ], וה״פ כגון אס הקדים בהמה לעולה והביא בהמה חמרת
ואומר זו תמורת זו, ונשאל למכס על הראשונה והמירו המכס לומר
כו׳ ומשמע דהלבן קדום [כדתרין] אביי: וקס״ד' מקדיש איניש בעין שאינו עולה, מלח גס התמורה לעדר, והוי כחילו חומר זו תמורת
רעה מקדיש. וקשה לרב מסדה, דכיון דהלבן עדיף משמור בידוע זו על בהמת חולין: טעותו ולא כוונתו. דאי במתכוון קרה
שלא היה דעתו להקדים הלבן כיון דבעין רעה הקדים. ונהי למשיעי עשירי חינו מקולם: רב חסדא אמר טעותו וכ״ש
דחוקמיכן דקאמר אילו הוה ידענא דלכן נפק ה״ח [הלבן ליהוי
כוונתו. וממני׳ דקמני מי שטעה כו׳ רנומא קאמר כ״ם כוונתו:
קדום], מ כיון דלכן עדיף הא ודאי משקר הוא, אלא ודאי לכן גרוע ואשתיקו להו ב״ה. לאו דוקא השתיקו, דהח השיבו להס גזירת
משחור, וכי אמר שחור יהיה הקדם] לכן דגרוע [ממנו], וקשה לרב
הכתוב הוא, אלא כלומר השתיקו שלה השיבו להו
מסדה. ומשני ליה בעין יפה מקדים, ומש״ה כי נפיק לבן ואמר אי סברה מיניה וביה אלה הביאו משנים עשר ושמיני, לימח להו מהכח כט]
ידעי כו׳ מהימן ליה משום דבעין יפה הוא מקדים: דינר זהב שאינו קדום בכוונה כשחר הקדשות ולכך על כרמיה גזירת הכתוב
שיעלה בידי ראשון ב״ש אומרים הקדש. אלמח בעין רעה הוא היא: אמר רב שימי בר אשי מהלו דלא אמרי להון. נ״ס אותה
תשובה: דא״כ הזו אמרי להון. נ״ס לנ״ס: ומה מעשר שאינו קדוש
הוי הקדש דגרוע מזהב, הח הס הוי המר של כסף ועלה בידו 17 (בהן) כמו הקדם להיות קדום בכוונה אפ״ה חל בטעות, הקדש לא
זהב לא הוי הקדש כי בעין רעה הוא מקדים, א״כ הכי נמי דבריםא׳ כ״ש, ולא היא הקדש בדעתיה דמריה תליא. כל זה מדברי רב שימי,
נמי אית לן למימר דשחור טוב ומעולה מן הלבן כדפרישית, וקשה כלומר אין זה ק״ו טוב לקפח ב״ה, דודחי הקדם בדעת ובכוונת
לרב מסדה: אלא מאי בעין רעה הוא מקדיש, חבית של יין הבעלים, דחים אשר יקדים את ביתו אמר רחמנח מדעת ובכוונתו,
שתעלה בידי ראשונה היא הקדש ועלתה של שמן ב״ש אומרים הקדש.
הלכך בטעות לא הוי הקדש, [ומעשר] מגזירת הכתוב כמו שמראים
והח יין דגרוע משמן ח״כ נימא דוקה יין הוא מקדים: אי משום כ״ה פנים במשנתנו מי״צ ושמיני. ולא קשה לרב נחמן חמחי לה
הא לא קשה בגלילא שנו. פירוש דלעולם בעין רעה הוא מקדים,
השיבו ב״ה מיניה וביה, דאיכא למימר דב״ה מד מתרי טעמי נקט:
וממני׳ בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן, והיין יקר להו מסמן, והלכך
63) אמר רבא שטפו (3) רבנן לר״א ואוקמיה במילתייהו. כלומר כלמוהו
כי הקדים יין כ״ם שמן, ולעולם רישה קשה לרב חסדא: אמר לך רב
שחזר לדבריהם וחוקמי׳ בשטתייהו דאמרי אין פותמין בנולד
חסדא כי אמר לך אנא בתורא קרמנאי. באותה מלכות, כך שס "ל] דלא שכיח כמו חורבן הבית, דאילו כ״ח היה בשעת חורבן, כדאמר
קרמונה, והשמח נראה שיש לעשות לריכותות בהכך מלמח בפירוש '],
בהניזקין (גיטין נו.) נכנס ר״ח מלד א׳ ור׳ יהושע מזד המד לישח מטתו
דדינר של זהב איזטריך לאשמועינן דבעין רעה הוא מקדים, ריםא של ריצ״ז בירושלים, ולא דבר כלום ולא חלק עליהן לומר דשפיר הוי
דשור איכא למימר דחמי לאשמועינן דלא כרב חסדא, מצית של יין חרטה כדתנן ר״ח חומר פותמין ננולד, אלא לגו הדר ביה ממילמים
דחוקימנה בגלילא שנו אשמועינן ג דלא אזיל בתר כוב מקומות, ול״ע: כיון שלא חלק על חכמי דורו: אבל פותחין בתנאי נולד, דאמרינן
[ואמר] רב חסדא אוכמא למשכיה, סומקא לבשרא, חיורא לרדיא.
להו אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב ב״ה מי הוי נזר. ופי׳ לד]
נפקא מיניה למקח וממכר, [דחוכמח עורו] משובח, וסומקא אילו בא בן אדם אליך בשעה שנדרת והיה מיעלך כי [אולי]
בשרו משובחת, ומיורא מעלי לחריסה: והאמר רב חסדא אוכמא חרב בית המקדש טרס כלות נזירותיך כלום נדרת, וזה דומה לחרטה
בחיורא לקי. שנפחתו [מיוורי] "ג] סלעים מן] השחור שביניהן, וכיון אילו בחו עשרה בני אדם שיפייסוך מי נדרת, שאין לחלק מאיזה
טעם יהיה הפיוס, שאפילו טעם הפיוס משום דבר נולד אין בכך כלוס
לסוי מכטס: אמר רב (ח) אסי אי הואי התם ה״א להו היכל
כי אמר רב חסדא. למילתח קמייתא: בתורא קרמונאה. דו שהלכן ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה. כלומר הייתי אומר לחומס הנזירים לא
חשוב על השחור לכל דבר, ואידך מילתא דרב חסדא בשהרש עלמה כחכמים עשיתם שנדרמס, שהיה לכם לירח פן יהרס שהרי בפסוק
דחז ודאי חוכמה עדיף למשכיה, ולכך נמי במתניתין שחור עדיף,
מוזכר, ולא היה בה להמיר להו נדרים בפתח זה, אלא להוכיחס
דנהי דלכן חשוב לרדיח מ״מ מעלת העור גדולה כ״כ דמקדים הלבן נקל בא למה לא זכרו על פסוק זה ולהמנע מלדור, והפסוק הוא סימן
יותר, כשהקדים "! השמור דבכלל זה הלבן: " מתני' מי שנדר בנזיר.
לדבר שהן שלשה היכל, והשניס עתידין ליתרב, והשלישי כסא לה]
פי׳ המשנה לעיל: מונה משעה שנדר. דמשמע דכל הימים שעבר יוס הגדול והנורא לא ימוש לכלח. וכש״י פירם הפסוק בענין אחר
על נזירותו עולין למנין: שדתניא מי שעבר על נזירותו כו׳.
בירמיס: נהי דידעי דחריב מי ידעינן (8] אימתי. ולא ידעינן
לאימת, והא כתיב נדניאל שבועים שבעים נחתך על עמך ועל
קרבנותיו: אין נזקקין לו. להביא קרבנות נזירותו: אלא א״כ מונה עיר קדשך. דקאמר ליה המלאך לדניאל דלסוף שנעים שמיטות
יחרב בית שני, וכשממלא ע׳ של גלות בבל וארבע מחות וכ׳
שנה של בית שני יעלה לשבעים שמיטות דהיינו שבע פעמים
שבעים. ומסני אכתי מי ידעי בהי יומא. כלומר בתחלת שנה או
יוס, ושלטים ימים יעלה כבן למנין נזירות אע״פ ששמה בהן יין. וה״ה באמלעימה חו בסופה, וסבורים הס שיכלה נזירות ויביאו
בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אס נדר ל׳ ושתה בכולן יין יסתור קרבנות קודס לכן: מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר. הח