מוֹעֲדֵי  זֶה הַדָבָר חָכָם מַתִּיר וְְאֵין בַעַל מַתִּיר תַּנְיָא  אִידָךְ זֶה הַדָבָר בַעַל מֵפֵר וְְאֵין חָכָם מֵפֵר  שֶיָּכוֹל וּמַה בַעַל שֶאֵין מַתִּיר מֵפֵר חָכָם  שֶמַתִּיר אֵינוֹ דִין שֶמֵפֵר ת״ל זֶה הַדָבָר בַעַל  מֵפֵר וְְאֵין חָכָם מֵפֵר נֶאֱמַר כָאן זֶה הַדָבָר  וְְנֶאֱמַר לְהַלָּן זֶה הַדָבָר בִשְחוּטֵי חוּץ מַה  בִשְחוּטֵי חוּץ אַהֲרןֹ וּבָנָיו וְְכָל יִשְרָאֵל אַף  פָרָשַת נְדָרִים אַהֲרןֹ וּבָנָיו וְְכָל יִשְרָאֵל וּמָה כָאן  רָאשֵי הַמַטּוֹת אַף לְהַלָּן רָאשֵי הַמַטּוֹת  בְפָרָשַת נְדָרִים לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב אַחָא  בַר יַעֲקבֹ לְהַכְשִיר שְלשָה הֶדְיוֹטוֹת וְְהָא  רָאשֵי הַמַטּוֹת כְתִיב אָמַר רַב חִסְדָא  וְְאִיתֵימָא ר׳ יוֹחָנָן בְיָחִיד מוּמְחֶה רָאשֵי  הַמַטּוֹת בִשְחוּטֵי חוּץ לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב  שֵשֶת לוֹמַר שֶיֵּש שְאֵלָה בְהֶקְדֵש לב״ש  דְאָמַר אֵין שְאֵלָה בְהֶקְדֵש רָאשֵי הַמַטּוֹת  דִכְתִיב בִשְחוּטֵי חוּץ לְמַאי הִלְכְתָא ב״ש  לֵית לְהוּ גְּזֵירָה שָוְָה זֶה הַדָבָר בְפָרָשַת נְדָרִים  לְמַאי כְתִיב לוֹמַר חָכָם מַתִּיר וְְאֵין בַעַל מַתִּיר  בַעַל מֵפֵר וְְאֵין חָכָם מֵפֵר זֶה הַדָבָר בִשְחוּטֵי  חוּץ לְמַאי כְתִיב לוֹמַר עַל הַשְּחִיטָה חַיָּיב  וְְאֵין חַיָּיב עַל הַמְּלִיקָה אֶלָּא לב״ש לְהַכְשִיר  גׁ׳ הֶדְיוֹטוֹת מְנָלַן נָפְקָא לְהוּ מִדְרַב אַסִי בַר  נָתָן דִכְתִיב וְַיְדַבֵר משֶה אֶת מוֹעֲדֵי ה׳  אֶל בְנֵי יִשְרָאֵל וְְהָתַנְיָא רַבִי יוֹסֵי הַגְּלִילִי  אוֹמֵר מוֹעֲדֵי נֶאֶמְרוּ וְְלָא נֶאֶמְרָה שַבָת  בְרֵאשִית עִמָהֶן בֶן עַזַּאי אוֹמֵר מוֹעֲדֵי נֶאֶמְרוּ  וְְלָא נֶאֱמַר פָרָשַת נְדָרִים עִמָהֶן רַב אַסִי בַר נָתָן קַשְיָא לֵיהּ הָא מַתְנִיתָא אֲתָא  לִנְהַרְדְעָא לְקַמֵיהּ דְרַב שֵשֶת וְְלאֹ אַשְכְחֵיהּ אֲתָא אַבַתְרֵיהּ לִמְחוֹזָא א״ל מוֹעֲדֵי  ה׳ נֶאֶמְרוּ וְְלָא נֶאֶמְרָה שַבָת בְרֵאשִית עִמָהֶן וְְהָא כְתִיב שַבָת עִמָהֶן וְְתוּ מוֹעֲדֵי  ה׳ נֶאֶמְרוּ וְְלָא נֶאֶמְרָה פָרָשַת נְדָרִים עִמָהֶן וְְהָא מִסִּיטְרָא כְתִיבָא א״ל הָכִי קָתָנֵי  צְרִיכִין  זה הדבר אשר צוה ה'. דבריס ככתנן דאין נעל מתיר דכתיב חס ובירושלמי [פ״י ה״ח] משמע דחכם נמי מלי קאמר אין כאן נדר אין כאן  ספר יפר חותס חיסה: ת״ל זה הדבר. ואי אפשר לשנות בדבר ומכס שבועה, דגרם המס בעל שאמר בלשון מכס והמכס שאמר בלשון בעל לה  מתיר כדכתיב חלה ראשי המטות וכתיב לח יחל דברו חבל כחסי אמר כלום, אלא זה חומר כהלכתו וזה אומר כהלכתו, הבעל חומר  המטות מוחלין לוי) ומסיים הברייתא נאמר כאן כו׳ ונאמר בשמוטי מופר ליך, והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה, ולפי זה משמע  מוך מה להלן דבר אל אהרן וחל בניו  לי דלישנה דמיפר" שייך מכאן ואילך,  וחל כל בני ישראל דכולהו מימיידי  ולישנה דמותר בדבר שהיה מותר  מסוס שמוטי מון: אף בפרשת נדרים  מעיקרו: נאמר כאן זה הדבר.  כו׳. ולקמן מפרש למחי הלכתא:  בפרשת נדריס: מה בשחוטי חוץ  להכשיר ג׳ הדיוטות. בהפרת נדריס  אהרן ובניו וכל ישראל. דהח כמיב  דאהרן מד ובניו מד וכל ישראל הכי  ברים ההיא פרשה דבר אל אהרן ואל  תלמה ומדכתיב בהו כל ישראל שמע  בניו וחל כל בני ישראל שכולן שוין  מינה להכשיר שלשה הדיוטות: והא  בה, אף בפרשת נדרים אהרן ובניו  ראשי המטות כתיב. בהפרת נדריס  וכל ישראל דכולן כשרין להמיר את  דמשמע מוממין: [ביחיד מומחה].  הגדר: ומה כאן ראשי המטות.  להכשיר בהן יחיד מומחה לרבים:  בנדרים דראשי המטות כתיב בהו,  ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי  אף להלן בשמוטי מון ראשי המטות.  הלכתא. דהח הקשיכן להו להפרת  ומפרש לקמן למחי הלכתא: אמר  גדריס: לומר שיש שאלה בהקדש.  רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה  דפרשת שמוטי מון שייכא לגבי הקדם  הדיוטות. החי הדיוטות דאמרי' לא  וקמ״ל ראשי המטות דכשהלין עליו  כולהו הדיוטות כשרין אלא הנהו דכי  להקדם טעות אינו הקדם ): אין שאלה  מסברי להו מיהח סברי, וכדכתיבנה  בהקדש. להקדם טעות הוי סקדם:  בפרק ארבעה נדרים (לעיל כג. ד״ה  ב״ש לית להו ג״ש. ולח הוה כתיב  והתר), והיינו דגרסינן בירושלמי [ס״מ  ראשי המטות בשמוטי מון דלא גמרינן  שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין  ג״ם: וקח מקסיקן לב״ם למחי  כזקן. ונראה בעיני דנהי דלא סוו נדרים  הלכתח כתיב זה הדבר נשמוטי מון:  למחוטי מון דהה בשמוטי מון כולהו  ואינו חייב על המליקה. שחס מלק  שוו ולח מוקמא גזרה שוה לא קטיה  עוף נמוך אינו חייב: והכתיב שבת  מידי, דממילא משמע החי כדיניה והחי  עמהן. בסמוך לחותו פסוק וידבר  כדיניס, להדיוטות דגריעי כולי האי  משה את מועדי ה׳ נפרשת אמור  דחפילו כי מסצרי להו לח סברי סבי  אל הכהנים וכתיב לעיל מינה מלבד  דבהתא " נינהו ופשיטה דלא מזו להמיר  שנתומ ס׳ וגו׳: והא. פרשת  נדרים, דכיון דלא סברי כלל אפי׳ כשהן  גדריס: מסיטרא כתיבא. נלד חומה  מתירין אינן יודעין מה מתירין: והא  הפרשה דפנחס כתיב פרשת נדרים:  ראשי המטות כתיב. ומשמע אבל  לריכין  הדיוטות לח: ביחיד מומחה. דכיון  דגז״ם מרבי הדיוטות וראשי המטות  ממעט להו על כרחך אית להו לקיומי  תרוייהו ראשי המטות ביחיד והדיוטות  בשלשה, וכי תימא תלתא מנח לך, כיון  דמפקח ליה מחד חוקמיה התלתח כעין  כ״ד: לומר שיש שאלה בהקדש.  שאם הקדים בהמה ושמטה צחון ואח״כ  נשאל עליה פטור, דכיון שיש שאלה בהקדם כאילו לא הקדישה מעולם דמי, דחכס עוקר הנדר מעיקרו): לבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש.  צרים פרק ב״ש (ניר דף ל:) דהקדם טעות הקדם וכיון שכן ודאי לב״ם אין שאלה בהקדם, דשחלה לא מהני הלא מחוס דהוה ליה כנדר טעות:  ראשי המטות דכתיב בשחוטי חוץ למאי הלכתא. דכיון דילפינן גזירה סוס מנדרים הוו להו שמוטי מון כאילו כתיב בהו נמי ראשי המטות:  זה הדבר". לב״ דלח מוקמי לה לג״ש: לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו'. וכי תימא ולב״ה דמוקמי לה לג״ם מנח להו הח, איכא למימר דמיניה  כמי ילפי לה, דנהי דזה הדבר דנדרים לחו מופנה הוא כיון דזה הדבר דשוטי מון מופנה הוה ליה מופנה מלד חמד ולמדין"): זה הדבר דשחוטי  חוץ למה לי. לב״ם דלית לסו גזירה סוס: לומר על השחיטה הוא חייב, וצ'ה נפקה להו מדכתיב) אשר ישמט וכדאיתא בתורת כהנים "): להכשיר  ג׳ הדיוטות מנא להו. דהא לב״ה ילפינן להו מגזירה שוה דםמוטי מון: ולא נאמרה שבת בראשית עמהן. קס״ד עם פרשת המועדות: ולא  נאמרה פרשת נדרים עמהם. עס המועדות: והא כתיב שבת בראשית עמהן. דבסדר חמור חל הכהניס כתיבה שבת ומועדות נמר הכי  בחדח פרשתח: והא מסיטרא כתיבא. פרשת נדרים כתינא בקלה פרשת המועדות, דבסדר פנחס כתיבי כולהו מועדות ובמר הכי ברחסי  המטות פרשת נדרים. סטרא תרגום של קלה: " מועדי ה' צריכין קידוש ב״ד. כדכתיב" אשר תקראו אותם קרי ניה אתס)כ שלריכין ב״ד לקדם  ראשי חדשים כדי לעשות המועדות מזמין: שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב״ד, שאין ב״ד לריכין לקדם אחד בשנת כדי לעשות שביעי  לו שבת. והיינו דקמני מועדי ה׳ נאמרו לענין קדושת ב״ד וכדפרישנה שבת בראשית לא נאמרה עמהן לאותו ענין של קידום, והיינו דקאמר  בן עזאי מועדי ה׳ נאמרו לענין שלריך מומחין לקדם את החדש מפני המועדות אבל פרשת נדרים לא נאמרה עמהן לאותו ענין, דמדכתיב  אשר תקראו אותם ולמשה ואהרן קאמר משמע דבעי תרי מוממין כוומייסול) ואין ב״ד שקול ומוסיפין עוד אחד ) הכי ג׳, וכיון דשנת ונדרים סמיכי  למועדות וכתיב במועדומ חלה למעוטה משמע דממעט להו כל חד וחד למילתיה, שנת לקידום ב״ד דחיהי קבעה הנפסה, ונדרים לומר דלה  בעי׳ צהו מומחין דאפילו בהדיוטות סגי: והא בפרשת נדרים ראשי המטות כתיב. אלמח הדיוטות אין כשרין להפרת נדריס: ביחיד  מומחה. להכי כתיב ראשי המטות לאשמועינן דהיכא דהוי מומחה ביחיד סגי, וממעוטה דחלה ילפינן דהיכא דהוו הדיוטות מתכפרי בשלסה.