סח.אלו דבריםפרק שישיפסחים

וְהֶקְטֵר  בוֹעֵל נִדָה כִטְמֵא מֵת לְמַאי אִילֵימָא  לטומאתם הַאי טוּמְאַת שִבְעָה כְתִיב בֵיהּ  וְְהַאי טוּמְאַת שִבְעָה כְתִיב בֵיהּ אֶלָּא לָאו  למחנותם וּמִדְסֵיפָא למחנותם הָוְֵי רֵישָא נַמִי  למחנותם מִידֵי אִירְיָא הָא כִדְאִיתָא וְְהָא  כִדְאִיתָא מֵיתִיבֵי מְצוֹרָע חֲמוֹר מִזָּב וְְזָב  חֲמוֹר מִטְּמֵא מֵת יָצָא בַעַל קֶרִי שֶטָּמֵא מֵת  חֲמוֹר מִמֶנּוּ מַאי יָצָא לָאו יָצָא מִכְלַל זָב וּבָא  לִכְלַל טְמֵא מֵת דְהָא טְמֵא מֵת חֲמוֹר מִמֶנּוּ  וּמוּתָּר בְמַחֲנֵה לְוְִיָּה לאֹ יָצָא מִמַחֲנֵה טְמֵא  מֵת וְְנִכְנַס לַמַחֲנֶה זָב ואע״ג דְטָמֵא מֵת חֲמוֹר  מִמֶנּוּ ( דמותר ) בְמַחֲנֵה לְוְִיָּה לְמַאי דְדָמֵי  לי׳ מְדַמִינָן לֵיהּ תְּנִי תַּנָּא קַמֵיהּ דְרַב יִצְחָק בַר  אַבְדִימִי וְְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַחֲנֶה זוֹ מַחֲנֵה  שְכִינָה לָא יָבאֹ אֶל תּוֹךְ הַמַחֲנֶה זוֹ מַחֲנֵה  לְוְִיָּה מִכָאן לְבַעַל קֶרִי שֶיָּצָא חוּץ לִשְתֵּי  מַחֲנוֹת אָמַר לי׳ אַכַתִּי לאֹ עַיֵּילַתֵּיהּ אַפִיקְתֵּיהּ  לִישָּנָא אַחֲרִינָא אַכַתִּי לאֹ אַפִיקְתֵּיהּ עַיֵּילַתֵּיהּ  אֶלָּא אֵימָא מִחוּץ לַמַחֲנֶה זוֹ מַחֲנֵה לְוְִיָּה לאֹ  יָבאֹ אֶל תּוֹךְ הַמַחֲנֶה זוֹ מַחֲנֵה שְכִינָה מַתְקִיף  לָהּ רָבִינָא אֵימָא אִידֵי וְְאִידִי לַמַחֲנֶה שְכִינָה  וְְלַעֲבוֹר עָלָיו בַעֲשֵה וְְלאֹ תַּעֲשֶה אִם כֵן לֵימָא  קְרָא וְְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַחֲנֶה וְְלאֹ יָבאֹ אֶל תּוֹךְ  הַמַחֲנֶה לָמָה לִי שְמַע מִינָּהּ לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה  אַחֶרֶת׃ וּמִיחוּי קְרָבָיו וכו׳׃ מַאי מִיחוּי קְרָבָיו  רַב הוּנָא אָמַר שֶׁמְּנַקְּבָן בְסַכִין ( רב ) חִיָּיא בַר  רַב אָמַר שִירְקָא דְמֵעַיָּיא דְנָפְקָא אַגַּב דוּחְקָא  דְסַכִינָא אָמַר ר׳ ( אליעזר ) מַאי טַעְמָא דְחִיָּיא  בַר רַב דִכְתִיב וְחָרְבוֹת מֵחִים גֵּרִים יֵאָכְלוּ  מַאי מַשְמַע כְדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף וְנִכְסֵיהֶן  דִרְשִיעַיָּא צַדִּיקַיָּא יַחְסְנוּן וְְרָעוּ כְבָשִים  כְּדָבְרָם אָמַר מְנַשְיָא בַר יִרְמְיָה אָמַר רַב  כמדובר בָם מַאי כמדובר בָם אָמַר אַבַיֵי  וְחָרְבוֹת מֵחִים גֵּרִים יאֹכְלוּ אֲמַר לֵיהּ רָבָא  בִשְלָמָא אִי כְתִיב חֲרָבוֹת כִדְקָאָמְרַתְּ הַשְתָּא  דִכְתִיב וְחָרְבוֹת מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר אֶלָּא  אֲמַר רָבָא כִדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב דַאֲמַר רַב  חֲנַנְאֵל אָמַר רַב עֲתִידִין צַדִיקִים שֶיִּחְיוּ אֶת  הַמֵתִים כְתִיב הָכָא וְְרָעוּ כְבָשִים כְּדָבְרָם  וּכְתִיב הָתָם יִרְעוּ בְשֵן וְגִלְעָד כִימֵי עוֹלָם  בְשֵן זֶה אֱלִישָע הַבָא מִן הַבָשָן שֶנֶּאֱמַר וְיַעְנַי  וְְשָפַט בַּבָּשָׁן וּכְתִיב פהֹ אֱלִישָע בֶן שָפָט  אֲשֶר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ גִּלְעָד זֶה אֵלִיָּהוּ שֶנֶּאֱמַר וְַיּאֹמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְבִי מִתּוֹשָׁבֵי גִּלְעָד וְגוֹ׳ אָמַר ר׳ שְמוּאֵל  בַר נַחֲמָנִי א״ר יוֹנָתָן עֲתִידִים צַדִיקִים שֶיִּחְיוּ מֵתִים שֶנֶּאֱמַר עוֹד יָשְבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָלַםִ וְְאִיש  מִשְעַנְתּוֹ בְיָדוֹ מֵרוֹב יָמִים וּכְתִיב וְְשַמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פָנָי הַנַּעַר עוּלָּא רָמֵי כְתִיב בָלַע הַמָוְֶת לָנֶצַח וּכְתִיב  כִי הַנַּעַר בֶן מֵאָה שָנָה יָמוּת לָא קַשְיָא כָאן בְיִּשְרָאֵל כָאן בעכו״ם וְְעוֹבְדֵי כוֹכָבִים מַאי בָעוּ הָתָם דִכְתִיב  וְְעָמְדוּ זָרִים וְְרָעוּ צאֹנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם רַב חִסְדָא רָמֵי כְתִיב וְְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָה הַחַמָה  וּכְתִיב וְְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כָאוּר הַחַמָה וְְאוּר הַחַמָה יִהְיֶה שִבְעָתַיִם כָאוּר שִבְעַת הַיָּמִים לאֹ קַשְיָא כָאן לָעוֹלָם  הַבָא כָאן לִימוֹת הַמָשִיחַ וְְלִשְמוּאֵל דַאֲמַר אֵין בֵין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָשִיחַ אֶלָּא שִיעְבוּד מַלְכֻיּוֹת  בִלְבַד מַאי אִיכָא לְמֵימַר אִידִי וְְאִידִי לָעוֹלָם הַבָא וְְלאֹ קַשְיָא כָאן בְמַחֲנֵה שְכִינָה כָאן בְמַחֲנֵה צַדִיקִים רָבָא  רָמֵי כְתִיב אֲנִי אָמִית וְַאֲחִיָּה וּכְתִיב מָחַצְתִּי וְַאֲנִי אֶרְפָא הָשְתָּא אַחוּיֵי מַחְיֵי מַרְפֵא לאֹ כָל שֶכֵן אֶלָּא אָמַר הקב״ה  מַה שָאנֵי מֵמִית אֲנִי מֵחַיָּה כְמוֹ שֶּׁמָּחַצְתִּי וְַאֲנִי אֶרְפָא ת״ר אֲנִי אָמִית וְַאֲחִיָּה יָכוֹל מִיתָה בְאֶחָד וְְחַיִּים בְאֶחָד  כְדֶרֶךְ שֶהָעוֹלָם נוֹהֵג ת״ל מָחַצְתִּי וְַאֲנִי אֶרְפָא מַה מַכֵה וּרְפוּאָה בְאֶחָד אַף מִיתָה וְְחַיִּים בְאֶחָד מִכָאן תְּשוּבָה לָאוֹמְרִים  אֵין תְּחִיַּית הַמֵתִים מִן הַתּוֹרָה דָבָר אַחֵר בַתְּחִלָּה מַה שָאנֵי מֵמִית אֲנִי מֵחַיָּה וְַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי וְַאֲנִי אֶרְפָא׃  בועל נדה כטמא מת. סיפח דמתני׳ דלעיל היא: מצורע חמור מזב.  לימה האדוקה במעים שיולא מהן בדוחק בסכין, ובלע״ז לימו״ן". מימוי  למחנותיו כדחמרן, וכן זב מטמח מת: יצא בעל קרי. מפרם וחזיל לשון דבר בזוי, כדמפרש טעמח ומרנות מחיס: רשיעא. חלמה דבר  מחי היא: לא, יצא מכלל טמא מת כו'. והכי משמע, ילא בעל קרי רע ושנוי הוא: ורעו כבשים כדברם. כבסיס' ישראל: כמדובר בס.  מכלל זה, דהכך לפי חומר טומאמן חומר שלומן, ילא נעל קרי שאע״פ  כמה שהובטחו על ידי נביא: מאי כמדובר בם. מה היא אותה הבטחה,  שטמה מת חמור ממנו שהוא טומאת  ומפרש לה סיפח דקרא היינו הבטחה,  שבעה וזה טומחת ערב, אפילו הכי  ומרבות ממיס גריס יאכלו, לדיקיס ] עד  לענין מחנות בעל קרי חמור, דעל  הנה כגריס ומושניס: אי כתיב חרבות  כרמיך כי כתיב וכל זב לרבויי בעל  מחים. ה״ח סיפח דקרה פירום  קרי התח לכלל זב, וכל טמח לרבויי  לריסה כדקהמרת, אבל השתח דכתב  טומה שכן לכלל טמא מת התא, דכל  ומרצות, לחו פירושה דרישה הוא חלה  חד ומד למחי דדמי ליה מדמיכן ליה,  מילמח המריתי היא: אלא. כמדובר  ובעל קרי דומה לזב שהטומאה יולחה  נס דרישה היינו כרב מננחל, כמדובר  עליו מגופו: ויצא אל מחוץ למחנה.  באליהו ואלישע שהמיו הת המתיס כך  בצעל קרי כתיב כי יהיה כך חים וגו׳:  ימיו כל הלדיקים את המתים, ירעו  הכי גרסינן ויצא אל מחוץ למחנה זו  וכעו לגזירה סוס: ויעני ושפט בבשן.  מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה  ושפט הוא אביו של אלישע, דכתיב  זו מחנה לויה, מכאן שבעל קרי משתלח  אלישע בן ספט: ושמת משענתי. נחליםע  חוץ לשתי מחנות. דקאמר קרא שאס  כתיב עלע שהמיה בן השונמית: ובלע  נטומה בעזרה ילא משתיהן: אמר  המות. יבולע מלאך המות מלח יםלוט:  ליה אכתי לא אעילתיה אפיקתיה.  בישראל. כתיב ובלע המות וגו׳:  עדיין לא הכנסתו למחנה לויה וכבר  ובושה החמה. שלח מחיר: יהיה  הולאמו ממנה, דמדקהמרת לא יצא  שבעתים כאור שבעת הימים. שבעתי׳  לתוכה מכלל דעומד מולה לה וקאמר  הן ארבעים ותשע, וכתיב כחור שבעת  לא יכנס, והח חכמי לא חיםתעי נזה  הימים, ארבעים ותשע כחוכ שבעת  שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה  ימים של עכשיו, נמלח עודף על חור  לויה לשלמו ממנה, וקח מזהכ ליה  של עכשיו ג׳ מחות וארבעים וסלסה:  שלא יכנס כאילו כבר ילה. חכמי לא  בעולם הבא. ומפרה הלבנה ונוסה  לעילמיה, כלומר עדיין לא דיבר על  החמה, שלא יהחי בעולם אלא זיו זוהר  כניסתו מה תהאעליה, אפיקתיה, ודיבר  ומראה שכינה: לימות המשיח, יהיה  עליו כאילו יצא. ל״ח גרסי' אכתי לא  אור הלבנה כחור החמה: ולשמואל.  אפיקתיה אעילתי׳. עדיין לא הולרכתו  דאמר ימות המשיח אין משתנין  לצאת ממחנה לויה, וכבר הזהכמו שלה  משל עכשיו, מה הוא מקיים והיה אור  יכנס, והיינו העילמים, כבר אתה מדבר  הלבנה כאור החמה: כתיב אני אמית  בכניסתו: אלא אימא הכי, ויצא אל  ואחיה מחצתי ואני ארפא. כיון שאמר  מחוץ למחנה זו מחנה לויה. וכשצה  שהמתים הוא מחיה פשיטא דהממולים  לצאת ממנה חל יכנס במחנה שכינה.  יכול לרפחות, אלא הח התח לאשמועינן  ואי לא הוו כמיני שתי מחנות, סוס  דלח מימח המית וחמיה לחו דממיס  מוקמינה ליה בעומד במחנה שכינה  מייס קחמר אלה הני המית את הממיס  ומלריכו לצאת ממנה, אבל עומד במחנה  ואני ממיהל וזן את החיים ובורא את  לויה אין משתלח, והשתא לכתבינן שתי  הנולדים, להכי כתיב נתריה מחלתי  מחנות על כרחיך הכי תוקמא: אם  ואני הרפה, כשס שמה שמחלתי חני  כן. נימח וישלמו מן המחנה] ולא יצא  חרפה דאין רפואה אלא נמוכה, כך  אל תוך, ולישתוק: מנקבן בסכין. שילה  אותו עלמו שאני ממית חני מחיה:  הרעי, שחס ינימנו בתוכן יסכימו קודס  מיתה באחד וחיים באחד. אני ממית  מתמשך. ולשון מיסוי, שמוליח פרם  את המתים, ואני מחיה חזן את החיים:  רכה דנממת בתוכה, דסופרי״ר ]  הכי גרסיכן דבר אחר בתחלה מה  בלע״ז, כמו וממחה ושופך (מעשר שני  שאני ממית אני מחיה והדר מה שאני  פ״ה מ״ח) וכמו הממסו וגמעו (לעיל  מחצתי אני ארפא. שכדרך שהן ממיס  דף לה.). לישנה המרינה, מימוי לסון  מגריס סומיס חלמיס כך הן מיין  נקיבה ומיבול, כמו תמחה את זכר  במומן, ואחר כך מתרפחים, כדכתיב  עמלק (דבריס כה): שירקא דמעיא.  אז ידלג כחיל פסח (ישעיה לה):  לימה  כסירין