צח׃מי שהיהפרק תשיעיפסחים

וְְהָא קָא מַיְיתִי קָדָשִים לְבֵית הַפְסוּל רַבִי  שִמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ דְאָמַר מְבִיאִין קָדָשִים לְבֵית  הַפְסוּל דִתְנַן אָשָם שֶנִּתְעָרֵב בִשְלָמִים רַבִי  שִמְעוֹן אוֹמֵר יִשָּחֲטוּ בַצָּפוֹן וְְיֵאָכְלוּ כַחוֹמֶר  שֶבָהֶן אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין קָדָשִים לְבֵית  הַפְסוּל וְְרַבָנַן הֵיכִי עָבְדִינַן אָמַר רָבָא נַמְתִּין  לוֹ עַד שֶיּוּמְמוּ וְְיָבִיא בְהֵמָה שְמֵינָה וְְלֵימָא  כָל הֵיכָא דְאִיתֵיהּ לַפֶסַח תָּחוּל עֲלֵיהּ דְהַאי  וְְאָכֵיל לְהוּ בְתוֹרַת בְכוֹר בַעַל מוּם׃  מתני׳ חֲבוּרָה שֶאָבַד פִסְחָהּ וְְאָמְרוּ לְאֶחָד  צֵא וּבַקֵּש וּשְחוֹט עָלֵינוּ וְְהָלַךְ וּמָצָא וְְשָחַט  וְְהֵם לָקְחוּ וְְשָחֲטוּ אִם שֶלּוֹ נִשְחַט רִאשוֹן  הוּא אוֹכֵל מִשֶּלּוֹ וְְהֵם אוֹכְלִין עִמוֹ מִשֶּלּוֹ וְְאִם  שֶלָּהֶן נִשְחַט רִאשוֹן הֵם אוֹכְלִין מִשֶּלָּהֶן  וְְהוּא אוֹכֵל מִשֶּלּוֹ וְְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן  נִשְחַט רִאשוֹן אוֹ שֶשָּחֲטוּ שְנֵיהֶם כְאֶחָד הוּא  אוֹכֵל מִשֶּלּוֹ וְְהֵם אֵינָם אוֹכְלִין עִמוֹ וְְשֶלָּהֶן  יֵצֵא לְבֵית הַשְּרֵיפָה וּפְטוּרִין מִלַּעֲשוֹת  פֶסַח שֵנִי אָמַר לָהֶן אִם  אֵחַרְתִּי  צְאוּ וְְשַחֲטוּ עָלַי הָלַךְ וּמָצָא וְְשָחַט וְְהֵן לָקְחוּ  וְְשָחֲטוּ  אִם שֶלָּהֶן נִשְחַט רִאשוֹן הֵן אוֹכְלִין  מִשֶּלָּהֶן  וְְהוּא אוֹכֵל עִמָהֶן וְְאִם  שֶלּוֹ נִשְחַט  רִאשוֹן הוּא אוֹכֵל מִשֶּלּוֹ  וְְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּלָּהֶם וְְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ  אֵיזֶה מֵהֶן נִשְחַט רִאשוֹן אוֹ שֶשָּחֲטוּ שְנֵיהֶם  כְאֶחָד הֵן אוֹכְלִין מִשֶּלָּהֶן וְְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל  עִמָהֶן וְְשֶלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּרֵיפָה וּפָטוּר  מִלַּעֲשוֹת פֶסַח שֵנִי אָמַר לָהֶן וְְאָמְרוּ לוֹ  אוֹכְלִין כוּלָּן מִן הָרִאשוֹן וְְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה  מֵהֶן נִשְחַט רִאשוֹן שְנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית  הַשְּרֵיפָה לאֹ אָמַר לָהֶן וְְלאֹ אָמְרוּ לוֹ אֵין  אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה שְתֵּי חֲבוּרוֹת שֶנִּתְעָרְבוּ  פִסְחֵיהֶן אֵלּוּ מוֹשְכִין לָהֶן אֶחָד וְְאֵלּוּ מוֹשְכִין  לָהֶן אֶחָד אֶחָד מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ וְְאֶחָד  מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ וְְכָךְ הֵם אוֹמְרִים אִם  שֶלָּנוּ הוּא הַפֶסַח הַזֶּה יָדֶיך מְשוּכוֹת מִשֶּלָּךְ  וְְנִמְנֵיתָ עַל שֶלָּנוּ וְְאִם שֶלָּךְ הוּא הַפֶסַח הַזֶּה  יָדֵינוּ מְשוּכוֹת מִשֶּלָּנוּ וְְנִמְנִינוּ עַל שֶלָּךְ וְְכֵן  חָמֵש חֲבוּרוֹת שֶל חֲמִשָּה חֲמִשָּה וְְשֶל עֲשָרָה  עֲשָרָה מוֹשְכִין לָהֶן אֶחָד מִכָל חֲבוּרָה וְַחֲבוּרָה  וְְכֵן הֵם אוֹמְרִים שְנַיִם שֶנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן זֶה  מוֹשֵךְ לוֹ אֶחָד וְְזֶה מוֹשֵךְ לוֹ אֶחָד זֶה מַמְנֶה  עִמוֹ אֶחָד מִן הַשּוּק וְְזֶה מַמְנֶה עִמוֹ אֶחָד מִן  הַשּוּק זֶה בָא אֵצֶל זֶה וְְזֶה בָא אֵצֶל זֶה  וְְכָךְ הֵם אוֹמְרִים אִם שֶלִּי הוּא פֶסַח זֶה  יָדֶיך מְשוּכוֹת מִשֶּלָּךְ וְְנִמְנֵיתָ עַל שֶלִּי וְְאִם  שֶלָּךְ הוּא פֶסַח זֶה יָדַי מְשוּכוֹת מִשֶּלִּי  וְְנִמְנֵיתִי עַל שֶלָּךְ׃ גמ׳ תָּנוּ רַבָנַן אָמַר  לָהֶן וְְאָמְרוּ לוֹ אוֹכֵל מִן הָרִאשוֹן לאֹ אָמַר  לָהֶן וְְלאֹ אָמְרוּ לוֹ אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה  מכאן  והא קא מייתי קדשים לבית הפסול. לר״ש קח פריך, דממעט בזמן וחמד מזו בח לו חלל זו: וכן הם אומרים. לאותו יחיד הצח אכלן:  אכילת הבשר ושוכפו לנומר עד בקר שלא כדין מטוס ספק פסח,  אם שלנו הוא פסח זה. שמשכנו אלינו ויפה ביררנו חת שלנו, משוך  וסל״ל ירעו, שדין הבכור לפני ימים ולילס חמד: מביאין קדשים לבית ידיך משלך והימנה עמנו על שלנו, והס שלך הוא פסח זה, הרי אתה  הפסול. למעט בזמן אכילתן מוטב מלנתקן לרעייס: ישחטו בצפון. עליו, וידינו משוכות משלנו ויהח לבני חבורה האחרת, ונמנינו על  כמומר חשס, ולא כשלמים בכל מקום,  זה שלך, נמלא הם החליפו הרי זה  ויאכלו כחומר שבהן כתורת החסס,  הומשכו כל מבוכה ומבוכה משלהן  לזכרי כהונה, ליוס ולילה, לפניס מן  וכמנו על אותו שבירכו, וכן בני מנורה  הקלעים "): לבית הפסול. שממעט  השניה חומרים ליחיד הנח חזלן. ועל  בזמן אכילת השלמים, אלה ירעו:  כרמינו כריך אחד מחלו לבוא חלל  ורבנן. דאמרי אין מניחין, היכי  אלו ולימנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו  עבדיכן לפסח שנתערב בבכורות,  אלו משלהן בכל מקום שהוא וחלו  בשלמח גבי המס שנתערב בשלמיס  משלהן ויחזרו וימנו חלו על החמד  חו פסח שנתערב נעולה ואםס חיכה  וחלו על החמד, מסוס דאמרינן  למימר ירעו וימכרו ויניח בדמיהן  בברייתא בגמ׳ בין לרבי יהודה בין  אותן קרבנות כדחמרן לעיל, אבל  לר׳ יוסי אסור לימסך כל בני מנורה  בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו  מן הפסח להניחו צלח בעלים,  פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא  ועכשיו כשהאחד מבני המבוכה זו  מקדושתו לחול על המעות הלח נהכל  נא חכל החבורה האחרת ממה נפשך  במומו לכהן, ופסח בר פדיון הוא  אין כאן פסח בלה בעלים, חס יפה  ואינו נאכל בלה פדיון: ממתין עד  בירכו, הרי כל מבורמו עליו מוך מן  שיוממו ויביא בהמה שמינה. ציפה ]  האחד שפירם מהן ומסך ידו, וחס  שבהן: ונימא כל היכא דאיתיה לפסח  הס החליפו, הרי הלך אחד מהס  תיחול. קדושמיה חהנך מעות, ומייתי  עס מנורה החמרת, וכשמשכו  בהכך מעות שלמיס כדין מותר  הנותרים את ידיהן ממנו נשאר הוא  הפסח: ואכיל להו. לכל התערובת:  עליו: וכן חמש חבורות של חמש  בתורת בכור בעל מום. ואיזו היא  חמש. בני אדם שנתערבו פסמיהס,  תורתו, אין נשמט באטליז ואין נמכר  כל חנוכה ומבוכה מושכים להס ח׳  באטליז ואין נשקל בליטרה", והס היה  מן הפסחים, וחמש הכשיס שבכל  מכיר בפסח שנפדה היה סומטו  מבוכה ומנורה מתמלקין לחמסה  ומוכרו באטליז חס ירלס: מתני'  פסחים, שהס החליפו לא יהח כאן  צא ובקש. את האבוד, ושמוט עלינו:  פסח שלא יהא אחד מבעליו הראשונים  אם שלו נשחט ראשון. הואיל והס  עליו: וכן הם אומרים. כשכעסו  אמרו לו שחוט עלינו, על שלו הס  עתה מנורות חדשים, חומרים  נמנין, ושוב אין יכולין להימנות על  הארבעה לאחד הס שלך הוא פסח  שלהן, ושלהן ישרף דפסח נלח בעלים  זה ידי ארבעתינו משוכין מארבעה  הוא, וחוכלין כולן משלו: ואם שלהן  פסחינו בכל מקום שהן ונימנינו עמך,  נשחט ראשון הוא אוכל משלו. שהרי  וכך הן חוזרין וחומריס לסני, וכן <]  לא נמנה על שלהן, והס אוכלין  הארבעה לכל ח׳ שבחבורה, וכן כל  משלהן שהרי חזרו בהן מן האבוד  מבוכה ומבוכה: שנתערבו פסחיהן.  ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין  ראובן ושמעון שנתערבו פסמיהן,  עמו. שמח שלהן נשמט ראשון,  ראובן מוסך לו אחד ושמעון מוסך  ונמשכו מזס: ושלהן יצא לבית  לו חמד, ראובן הולך וממנה עמו את  השריפה. שמח שלו נשמט ראשון,  לוי מן השוק וחומר כל מקום שהוא  ואין נמנים על השני: ופטורין מפסח  פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, שמעון  שני. דממה נפשך בראשון נימנו,  ממנה עמו את יהודה מן השוק,  ואכילה לח מעכנח"): אמר להם אם  דעכשיו יסו שניס על כל אחד כל  איחרתי שחטו עלי. יחיד שהלך  מקוס שהוא: זה בא אצל זה. ראובן  לבקשו, ואמר לבני חבורה אס  בח לו הכל פסח שמסך לו שמעון,  איחכמי שמטו עלי והמנוני עמכס,  ושמעון נח לו חלל פסח שמסך לו  והן לא אמרו שמוט עלינו: הוא  ראובן, וכן אומר ראובן ליהודה  אוכל עמהן. ושלו ישרף, דכיון  הנשאר על פסח שנירר לו שמעון,  שהמנוסו על שלהן הרי נמשך מן  חס שלך הוא פסח זה שיפה ניכר לו  הראשון וחזר נו משליחותו: ושלו  שמעון מחלה, הרי ידי מסוכות משלי  יצא לבית השריפה. שמח שלהן  והריני נמנה עמך על זה, וחס שלי  נשחט ראשון, ונמשך משלו, שהרי  הוא פסח זה שלא כיווכנו לברר מחלה  עשאן שלומין: ופטור מפסח שני.  יפה, ואין זה פסח שנימנית עליו עס  ממה נפשך בראשון ילא: אמר להם.  שמעון, הרי ידיך משוכות מסלך והמנה  שמטו עלי הס הימרתי, ואמרו לו  על זה. ולכך הולכך כל אחד להמנות  נקם ושמוט עלינו, יאכלו כולן מן  אחד מן השוק, שהס נחו להתנות  הראשון, דהס שלומיו והוא שלומס:  כשהן ימידין ולומר חס שלי הוא פסח  ואם אין ידוע איזהו נשחט ראשון.  זה ושלך שלך הכי יפה ביררנו, וחס  ישרפו שניהם, ופטורין מפסח שני:  לאו הריני מוסך משלי ונמנה על שלך,  אינן אחראין זה לזה. אין אמריות  נמלח כשהוח נמשך משלו הרי הוא  וטענה זה על זה, ואין זה וזה מוססין  מניח פסחו כמות שהוא כלומר בלא  איזו נשמט ראשון, אלא הן אוכלים  בעלים, שעדיין לא נמנה אמר עליו,  משלהם והוח חוכל משלו: אלו מושכין להם אחד. מן הפסמיס,  ואפי׳ לר׳ יוסי ) לית ליה, והח ליכא למימר שימנה כל ח׳ על של חבירו  וחלו מוסכין חמד: אחד. מבני מבוכה זו נח לו חלל מבוכה זו,  קודס שימשך משלו, דהנמנה על שני פסחים אין זה מנין "): גמ׳