גמ׳
א״ל אֶמֶש ביטלתם תָּמִיד שֶל בֵין הָעַרְבָיִים
וְְעַכְשָיו ביטלתם תַּלְמוּד תּוֹרָה עַל אֵיזֶה מֵהֶן
בָאתָ א״ל עַתָּה בָאתִי מִיָּד וְַיָּלֶן יְהוֹשֻעַ
בַלַּיְלָה הַהוּא בְתוֹךְ הָעֵמֶק וְְאָמַר רַבִי יוֹחָנָן
מְלַמֵד שֶלָּן בְעוֹמְקָהּ שֶל הֲלָכָה אֲמַר
שְמוּאֵל בַר אוּנְיָא מִשְּמֵיהּ דְרַב גָּדוֹל תַּלְמוּד
תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין שֶנֶּאֱמַר עַתָּה
בָאתִי אֲמַר לֵיהּ אַבַיֵי לְרַב דִימִי הַאי קְרָא
בְמַעֲרָבָא בְמַאי מוּקְמִיתוּ לֵיהּ אֶל תֵּצֵא
לָרִיב מֵהַר פֶן מַה תַּעֲשֶה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים
אוֹתְך רֵעֶך רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶך וְסוֹד אַחֵר אֶל
תִּגָּל בְשָעָה שֶאָמַר לוֹ הקב״ה לִיחֶזְקֵאל לֵךְ
אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְרָאֵל אָבִיך הָאֱמוֹרִי וְְאִמָךְ
חִתִּית אָמְרָה רוּחַ פִּסְקוֹנִית לִפְנֵי הקב״ה
רבש״ע אִם יָבוֹאוּ אַבְרָהָם וְְשָרָה וְַיַּעַמְדוּ
לְפָנֶיך אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם וּמַכְלִים אוֹתָם רִיבְךָ
רִיב אֶת רֵעֶך וְסוֹד אַחֵר אֶל תִּגָּל וּמִי אִית
לֵיהּ רְשוּתָא כוּלֵּי הַאי אֵין דא״ר יוֹסֵי בְרַבִי
חֲנִינָא שָלש שֵמוֹת יֵש לוֹ פיסקון אִיטְמוֹן
סִיגְרוֹן פיסקון שֶפוֹסֵק דְבָרִים כְלַפֵי מַעְלָה
אִיטְמוֹן שֶׁאוֹטֵם עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶל יִשְרָאֵל סִיגְרוֹן
כֵיוְָן שֶׁסּוֹגֵר שוּב אֵינוֹ פוֹתֵחַ היערוך שׁוּעֲךָ
לאֹ בָצַר א״ר אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יַקְדִים אָדָם
תְּפִלָּה לַצָּרָה שֶאִילְמָלֵא ( לא ) הִקְדִים
אַבְרָהָם תְּפִלָּה לַצָּרָה בֵין בֵית אֵל וּבֵין הָעָי
לאֹ נִשְתַּיֵּיר מֵרִשְׁעֵי יִשְרָאֵל שָרִיד וּפָלִיט
רֵיש לָקִיש אָמַר הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִתְפִלָּה
מִלְּמַטָּה אֵין לוֹ צרִים מִלְמַעְלָה ר׳ יוֹחָנָן אָמַר
לְעוֹלָם יְבַקֵּש אָדָם רַחֲמִים שֶיְּהוּ הַכלֹ מְאַמְצִין
אֶת כחֹוֹ וְְאַל יְהוּ לוֹ צרִים מִלְמַעְלָה׃ מִנַּיִן
שֶכִיפֵר לוֹ וְִידוּיוֹ וכו׳׃ תָּנוּ רַבָנַן מִנַּיִן שֶכִיפֵר
לוֹ וְִידוּיוֹ שֶנֶּאֱמַר וְְיאֹמַר לוֹ יְהוֹשֻעַ מַה
עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה׳ הַיּוֹם הַזֶּה הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה
עָכוּר וְְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָא וּכְתִיב
וּבְנֵי זֶרַח זָמְרֵי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְְכִלְכֵל וְדַרְדַּע
כוּלָּם חֲמִשָּה מַאי כוּלָּם חֲמִשָּה כוּלָּן חֲמִשָּה
הֵן לעוה״ב כְתִיב זָמְרֵי וּכְתִיב עָכָן רַב וּשְמוּאֵל
חַד אֲמַר עָכָן שְמוֹ וְְלָמָה נִקְרָא שְמוֹ זָמְרֵי
שֶעָשָה מַעֲשֶה זָמְרֵי וְְחַד אָמַר זָמְרֵי שְמוֹ
וְְלָמָה נִקְרָא שְמוֹ עָכָן שעיכן עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶל
יִשְרָאֵל׃ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ להתוודות כו׳ רַבִי
יְהוּדָה אוֹמֵר כו׳ לְנַקּוֹת עַצְמָן׃ וִינַקּוּ עַצְמָן
כְדֵי שֶלּאֹ לְהוֹצִיא לַעַז עַל בָתֵּי דִינִין וְְעַל
הָעֵדִים ת״ר מַעֲשֶה בְאָדָם אֶחָד שֶיָּצָא לֵיהָרֵג
אֲמַר אִם יֵש בִי עָוֹן זֶה לאֹ תְּהֵא מִיתָתִי
כַפָרָה לְכָל עֲוֹנוֹתַי וְְאִם אֵין בִי עָוֹן זֶה תְּהֵא
מִיתָתִי כַפָרָה לְכָל עֲוֹנוֹתַי וב״ד וְְכָל יִשְרָאֵל
מְנוּקִּין וְְהָעֵדִים לאֹ תְּהֵא לָהֶם מְחִילָה לְעוֹלָם
וּכְשֶשָּמְעוּ חֲכָמִים בַדָבָר אָמְרוּ לְהַחֲזִירוֹ אִי
אֶפְשָר שֶכְבָר נִגְזְרָה גְּזֵירָה אֶלָּא יֵהָרֵג וְִיהֵא
קוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר עֵדִים פְשִיטָא כָל כְמִינֵּיהּ לָא צְרִיכָא דְקָא הָדְרִי בְהוּ סַהֲדֵי
וְְכִי הָדְרִי בְהוּ מַאי הֲוְֵי כֵיוְָן שֶהִגִּיד שוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד לָא צְרִיכָא דאע״ג
דְקָא יָהֲבִי טַעְמָא לְמִילְתַיְיהוּ ( כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא )׃ מתני׳ הָיָה
רָחוֹק מִבֵית הַסְּקִילָה אַרְבַע אַמוֹת מַפְשִיטִין אוֹתוֹ אֶת בְגָדָיו הָאִיש מְכַסִּין אוֹתוֹ
מִלְּפָנָיו וְְהָאִשָּה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ דִבְרֵי רַבִי יְהוּדָה וחכ״א הָאִיש נִסְקָל עָרוּם וְְאֵין הָאִשָּה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָה׃
אמר לו אמש ביטלתם כו'. עתה באמי דרשי׳, מדקאמר ליה עתה דהחי דהדרי נהו דחמרי מה לנו לחוב בדמו: דיהבי טעמא
נאמי מכלל דמילמה החריתי ח״לי דמהדר ליה עתה נאמי. אמם היוס למילתייהו. מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו: דבעיא מכסא.
כשהעריב בין הערביים קרי ליה נמי חמש, שאין זה אלא לסון ") מעשה במוכם אחד ישראל כשע אחרי שמת, ונו ניוס מת חלם
ערבית: ועכשיו ביטלתם ת״ת. וכיון דציוס חי המס יכולין לעסוק גדול בעיר ובחו כל בני העיר ונתעסקו במטתו, וקרובי אותו מוכם
בתורה מחמת עסקי מלחמות לריכיס
הוליחו גם הת מטות המוכס אחריו,
אתס לעסוק בתורה בלילה, והיה לך
וקפלו עליהם חויבים והנימו המטות
לשכב בגלגל שמס המחנה ולא במלוכ:
וברמו, והיה שס תלמיד אחד שיש לו
עתה באתי. על של עכשיו נחמי
עם מטת רבו, לאחר זמן מזכו גדולי
ליפרע, מיד נזהר יהושע ולה הוסיף
העיר לקבור את המכס ונתחלפה להס
עוד לצה במצור בלילה, לכך נאמר
מטמו נשל מוכם, והיה אותו תלמיד
צעי וילן יהושע בלילה ההוא נמוך
צועק ולא הועיל, וקרובי המוכס קצרו
העמק שלן בעומקה של תורה ": אביך
את המכס, ונלטער צה" אותו תלמיד
האמורי. מרח וחנותיו מכנען באו:
מחד מה מטה גרם ליקצר זה בבזיון פ],
אמר רוח פסקונית. [=] גבריאל: אתה
ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד
מכלים אותם. שאתה קורא חומס
גדול כזה, נראה לו כנו נמלוס ואמר
חמוכי ומיתי: ריבך ריב את רעך.
לו חל מצטער, בח והראך בכבודי
אם יש לך להוכיח את ישראל הוכימן
בגן עדן בכבוד גדול, ובא ואראך אותו
בעלמס, וסוד של אברהם ושרה אל
החים בגיהנס וליר של פתח גיהנס
מגל למזומס, פן מה תעשה בנוחס
סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי
אברהם ושרה לפניך וחומרים מה
בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי
חטאנו לך שאתה מכלימנו: ומי
ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין
אית ליה רשותא. לגבריאל כולי החי
סעודה לסר העיר ולא בח סר העיר
להטיח דבריס כלפי מעלה: כיון
וחילקה לעניים וזה היה שכרו, אמר
שסוגר, שאין לו רשות לבקש רחמים
אותו תלמיד עד ממי יסח אותו החים
(6) כיון שגברה חימה: שוב. אין מלאך
נדון בדין קשה, אמר לו עד שימות
אמר פותח בבקשה כי לא יועיל:
שמעון בן שטח ויכנס תחתיו, אמר לו
היערוך שועך לא בצר. כך היו
למה, אמר לו מפני נשים מכספניות
חומרים חביריו לחיוב כלוס הקדמת
ישראליות שים באשקלון ואינו עושה
שועך לח בלר עד לה נחה הלכה, אס
בהן דין, למחר סיפר אותו תלמיד
היית עושה כן היו הכל מחמנליס
דברים לשמעון בן שטח, מה עשה,
את כמך: כל המאמץ עצמו בתפלה
כינס שמונים בחוריס בעלי קומה,
מלמטה אין צרים. יכולים להסטינו
והיה אותו היום יוס גשמים, ונתן כד
מלמעלה: לעולם יבקש אדם רחמים
גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל עלית
שיהו הכל מאמצים את כחו.
נמוכה, ואמר להן 5 הזהרו בהן שהן
שיסייעוסו מלאכי השרת לנקם
שמונים, ובשעה שתכנסו יגביה חים
רחמים, ושלח יהו לו מסטיניס
אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות
מלמעלה, והכי משמע היערוך סועך
שולטות נכס, וחס לחו לא נוכל להס ],
אס נחמה לערוך מועך כזאת
הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהן
מערכהו לח בלר שלא יהו לך לריס,
והניח הבחורים מנמון, אמרו לו מי
ושהכל יהו במאמלי כחך: זמרי.
אמה, אמר להן מכסף חני ולנסותכס
הוא עכן כדמפרש לקמיה, וכוללו
בכספים באתי, אמרו לו ומה כספיס
הכתוב עם שחר חמיול שהיו לדיקיס:
בידך, אמר להן יכולני להביא לכם
כתיב זמרי וכתיב עכן. הכח קמשיב
שמונים נמוכים עטופי טליתות נגונות
לבני זכח ולה כתיב עכן, וביהושע (1)
ואע"פ שהוא יוס גשמים, אמרו לו
כתיב ויקח יהושע חת עכן כן זכמ
הנראה, יצא למון וכמו להם, הוליאו
חלמח בריה הוא: רב ושמואל.
הטליתות מן הכדיס ונתעטפו בהן
דאמרי תרוייהו הוא עכן הוא זמרי,
ונכנסו, והחז כל אחד הת אמת
מד אמר עכן שמו כו׳: מעשה
מהן והגביסי ויכלו להם, והוליחוס
זמדי. נוסף, כדחמרן לעיל" נח על
ותלאוס כולם, ונתקנאו קרוביהם בדבר,
נערה המאורסה, ועוד שנענשו ונגפו
ובחו שניס מהס וכוונו דבריהס
ישראל בעוונו כמו שנענשו על ידי
והעידו על בנו של שמעון בן שטח
זמרי דמתו עשרים וארבעה אלף,
חיוב מיתה ונגמר דינו, וכשהיה יוצא
וכאן רוצה של סנהדרין: עיכן. גלגל
ליסקל המר הס ים בי עון זה לא
עליהם פקידת עוונותיהם, כעכנה זו
מהח מיתתי כפרה לי, וחס חינו כן
שמתגלגלת בהיקף עגול: וינקו.
מהח מיתתי כפרה על כל עונותי
ומחי איכפת לן דקאמרו רבנן דח״כ
וקולר תלוי בלוחכ עדים, ושמעו חלו
כל אדם חומר כן, ומשני שלח להוליה
וחזרו בהם, ונתנו טעס לדבריהס
לעז כו׳: אי אפשר. שכבר נגמר
מחמת שנחמש הנשים, ואעפ״כ לח
הדין: וכי כל כמיניה. וכי נחמן
נפטר: מתני' מפשיטין אותו את
הוא דחשדינן ליה " לסהדי למימר יהח
בגדיו. כדאמר") אותו בלא כסותו:
קולר מלוי בלוחכ עדיס: כיון שהגיד
מלפניו. ערומו נחתיכת נגד:
שוב אינו חוזר ומגיד. דבר המכמים
גמ׳
את הראשון, דכתיב (ויקרא ה) אם לא
יגיד ההגדה קמייתא קפיד קרח, ואפי׳
מימשדינהו נמי לח מיצעי, דאיכא למימר
דהחי