קכ׃כל כתביפרק ששה עשרשבת

טבילה  הוא דאמר כר׳ שמעון בן ננס אימר דאמר  רבי שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך גרם  כיבוי מי אמר אין מדקתני סיפא רבי יוסי  אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן  יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין  את הדליקה מכלל דתנא קמא שרי ת״ר נר  שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא  נופלת ואם כבתה כבתה אמרי דבי רבי  ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח  נעשה בסיס לדבר האסור תנא נר שאחורי  הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה  לייט עלה רב אמר ליה רבינא לרב אחא  בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא  לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אילימא  משום דרב סבר לה כרבי יהודה ותנא קתני  לה כר׳ שמעון משום דרב סבר לה כר׳  יהודה כל דתני כר׳ שמעון מילט לייט  ליה אמר ליה בהא אפילו ר׳ שמעון מודה  דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה  רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אמר  רב יהודה פותח אדם דלת כנגד מדורה  בשבת לייט עלה אביי במאי עסקינן  אילימא ברוח מצויה מאי טעמיה דמאן  דאסר אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא  דמאן דשרי לעולם ברוח מצוייה מר סבר  גזרינן ומר סבר לא גזרינן׃ עושין מחיצה  כו׳׃ למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר  ור׳ יוסי סבר גרם כבוי אסור והא איפכא  שמעינן להו דתניא עושין מחיצה בכלים  ריקנין ובמלאין שאין דרכן להשתבר ואלו  מלאין שאין דרכן להשתבר כלי מתכות  רבי יוסי אומר אף כלי כפר שיחין וכלי  כפר חנניה אין דרכן להשתבר וכי תימא  איפוך מתני׳ ורבי יוסי דברייתא לדבריהם  קאמר ומי מצית אפכת לה והאמר רבה  בר תחליפא משמיה דרב מאן תנא גרם  כבוי אסור ר׳ יוסי אלא לעולם לא תיפוך  וברייתא כולה ר׳ יוסי היא וחסורי מחסרא  והכי קתני עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר  ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר כלי מתכות וכלי כפר שיחין וכלי  כפר חנניה נמי אין דרכן להשתבר שר׳ יוסי אומר אף כלי כפר שיחין  וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי  אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא  יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך  עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד  שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא  לא תעשון כן לה׳ אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי אי הכי הכא נמי  כתיב לא תעשה [ כל ] מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי מתוך שאדם  בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה  התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כל שכן ותסברא האי גמי היכי דמי  אי דמיהדק קא הוי חציצה אי לא מיהדק עיילי ביה מיא חציצה תיפוק ליה  משום דיו בלחה דתניא הדם והדיו הדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אין  חוצצין מכל מקום קשיא אלא אמר רבא בר רב שילא היינו טעמייהו דרבנן  דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום מכלל דר״י סבר מותר לעמוד בפני  השם ערום דמנח ידיה עילויה לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה זימנין דמשתלי  ושקיל ליה לר׳ יוסי נמי זימנין דמשתלי ושקיל ליה אלא אי דאיכא גמי ה״נ הב״ע לאהדורי אגמי רבנן סברי  גמ׳ הוא דאמר כר״ם. דשרי לעכוני דליקה בעור גדי: גרם  כיבוי, כי החי גוונא כשמגיע למיס היה ככה: מי אמר. דילמא  הח דקתני במתני׳ ועושין מחילה בכל הכלים לחו בחדשים  המתנקעים קאמר: נר. דולק קרוישיי״ל: אלא נשכח. הםכמו  מבעוד יום על הטבלה שלא מדעת:  אבל מנית נעשית. טבלא נסים  לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי  לנערה: לייט עליה. על כל המורין  כן: כר׳ יהודה. דאמר דבר שאין  מתכוין אסור: נפסיק רישיה. והכא  נמי הכוח מכנסו: כנגד המדורה.  ואע״פ שרומ מנשנת ומבעיר החור:  מאי טעמא דמאן דאסר. אין דרך  להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק  רישיה ולה ימות הוא: אף כלי כפר  שימין. חרם העשוי מחותו עפר  חזק הוא ואין משתבר. אלמח לר׳  יוסי נגרס כבוי טפי מיקל מדרבנן:  וכי סימא איפוך מפני׳. ומני  ברישא דברי ר׳ יוסי וחכמים אוסרין  בכלי חרס מדפיס כו׳: ור' יוסי  דברייתא. דמשמע דבהנהו דפקעי  מודה דהח כפר מימין וכפר חנניה  הוא דקשרי: לדבריהס קאמר לסו.  לדידי כל הכלים פרו דגרס כנוי  מותר הלח לדידכו נהי דחסריתו  גרם כבוי אודו לי מיהת רבהני  אפילו גרם ליכה: כורך עליו גמי.  קס״ד השתח כדי שלא ימחק את  השס במים. אלמח לרבנן גרס  מחק אסור ולר׳ יוסי שכי: ובלבד  שלא יטפטף. דהוי מומק בילים:  ומסברא, דהכא גמי דחלרכוס  רבנן מטוס שלא ימחק הוא: האי  גמי היכי דמי. להגין עליו: אי  דמיסדק. שלא יכנסו בו מים יימחק  סוי הלילה: ואי דלא מיסדק. לכשכו:  עיילי ביה מיה, ואינו מגין מלממוק:  תיפוק ליה דמשוס דיו. בלא גמי  נמי מיין דיו. ומשני צלחה: מכל  מקום קשיא. גמי לרבנן למה להו:  מכלל דלר׳ יוסי כו'. בתמיה והמ  כתיב לא יראה בך ערות דבר (דברים  כג): אלה אי איכא נמי הכי נמי.  דמודה ר׳ יוסי דלריך לכרוך עליו גמי  ולא סגי ליה לאכומי ידיו עליו  דילמה מישתלי ושקיל ליה לידיה:  הכי  גרם כיבוי מי אמר. וא״ת הא קתני מתני׳ בין מלאים בין  ריקנים ומאי רבותא איכא טפי במלאים מבריקנים אי לאו  דמיירי בדרכן להשתבר וי״ל דס״ד דמיירי בכלים שאין דרכן להשתבר  וקמ״ל דלא גזרינן אטו כלים שדרכן להשתבר׃  מנער את הטבלא והיא נופלת  ואם כבתה כבתה. אומר  ר״י דמיירי דליכא שמן בנר דאי  איכא שמן בנר חייב שהרי שופך  ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב  משום מכבה כדאמר בפ״ב דביצה  (דף כב׃) ובירושלמי מוקי לה בנר  שכבה ולא קתני בהך ברייתא ואם  כבתה כבתה ואתא לאשמעינן היתר  טלטול ע״י ניעור לר׳ יהודה דאסר  טלטול בנר שכבה אי נמי אפילו  לר״ש ובנר גדול כגון קערה ועששית  דמודה ר״ש כדאמר בפרק [ כירה  ] (דף מד.) או כשיש אפר וגחלת אלא  שכבה השלהבת׃ פותח ונועל  כדרכו. אע״פ שע״י כן מתנדנד הנר  ומתרחק השמן מן השלהבת או  מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל  אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי  הדלת ליכא רוח ועוד דא״כ הוה ליה  למימר פותח אדם דלת כנגד הנר  כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועוד  דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא  אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי  והבערה משום טלטול אין לאסור  דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם  לא הוי בסיס לדבר האסור דבית  חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי  בשכח דלא הוי בסיס׃ מר סבר  גזרינן. הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח  הדלת לפני המדורה אפילו ברוח  מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי  בתראה והנ״מ כשהמדורה קצת  קרובה אצל הדלת׃ והא איפכא  שמעינן להו. לאו דווקא איפכא דר׳  יוסי דברייתא הוי כמו מתני׳ דאסר  דרכו להשתבר אלא היינו איפכא  דבמתניתין מחמיר ר׳ יוסי טפי  מדרבנן ובברייתא מיקל טפי׃  וכי תימא איפוך מתני׳ כו׳.  וא״ת מ״מ תקשה דבמתני׳  לא אסרי רבנן אלא חרס חדש  ובברייתא אסרי אפי׳ ישן מדנקט  כלי מתכות וי״ל דנקט בברייתא כלי  מתכות משום דאין חילוק בהם בין  חדשים לישנים וה״ה כלי חרס ישן׃  והאמר רבה כו׳. ואם תאמר  ואמאי לא מפיך ברייתא  דטפי אית לן לאפוכה ממתני׳  והוי אתי נמי שפיר הא דרבה בר  תחליפא ונימא דרבנן לדברי ר׳  יוסי קאמרי ואינהו שרי אף בכלי  חרס חדש וי״ל דהתלמוד לא קאמר  אלא דאפילו מפיך מתני׳ לא אתי  שפיר אלא על כרחיך ברייתא אית  לן לתרוצי וכיון דאתינא להכי לא צריך  להפוכה אלא למימר חסורי מיחסרא׃  אי הכי קשה דרבנן אדרבנן.  בלאו הכי הוה קשיא דרבנן  אדרבנן אלא משום דהשתא פריך  מכ״ש קאמר אי הכי׃