אם
אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר
תורה לרה״ר ובית הלל מתירין אימר דשמעת
להו לבית שמאי הוצאה טלטול מי שמעת להו
וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא ואף
רב סבר לה להא דרבא דאמר רב מר שלא
יגנב זהו טלטול שלא לצורך ואסור טעמא
שלא יגנב אבל לצורך גופו ולצורך מקומו
מותר איני והא רב כהנא איקלע לבי רב
ואמר אייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה
לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא הכי
אמר להו שקולו שותא מקמי כהנא ואי בעית אימא התם מחמה לצל הוה רב
מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא בשמשא אתא לקמיה דרבא אמר ליה
מהו לטלטולינהו אמר ליה שרי אית לי אחרינא חזו לאורחין אית לי נמי לאורחים
אמר ליה גלית אדעתיך דכרבה סבירא לך לכולי עלמא שרי לדידך אסיר אמר
רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב מכבדות של מילתא מותר לטלטלן
בשבת אבל של תמרה לא רבי אלעזר אומר אף של תמרה במאי עסקינן
אילימא לצורך גופו ולצורך מקומו בהא לימא רב של תמרה לא והא רב
כרבא סבירא ליה אלא מחמה לצל בהא לימא ר׳ אלעזר אף של תמרה
לעולם מחמה לצל אימא וכן אמר רבי אלעזר׃ מתני׳ כל הכלים
הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי
עריבה לכסות בהן את פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך
רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכן
מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן׃ גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל
מחלוקת שנשברו מערב שבת דמר סבר מעין מלאכתן אין מעין מלאכה
אחרת לא ומר סבר אפילו מעין מלאכה אחרת אבל נשברו בשבת דברי הכל
מותרין הואיל ומוכנין על גבי אביהן מותר מותיב רב זוטראי מסיקין
בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אילימא דנשברו מערב יום
טוב עצים בעלמא נינהו אלא לאו ביום טוב וקתני מסיקין בכלים ואין
מסיקים בשברי כלים אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר
שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא ומר סבר נולד הוא
אבל מערב שבת דברי הכל מותרין הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום תני חדא
מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ותניא אידך כשם שמסיקין בכלים
כך מסיקין בשברי כלים ותניא אידך אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים
הא רבי יהודה הא רבי שמעון הא רבי נחמיה אמר רב נחמן הני ליבני
דאישתיור מבניינא שרי לטלטולינהו דחזו למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי
אקצינהו אמר רב נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר אבל
בכרמלית לא ורב נחמן דידיה אמר אפילו בכרמלית אבל ברה״ר לא ורבא
אמר אפילו ברה״ר ואזדא רבא לטעמיה דרבא הוה קאזיל בריתקא דמחוזא
אתווסאי מסאניה טינא אתא שמעיה שקל חספא וקא מכפר ליה רמו ביה רבנן
קלא אמר לא מיסתייא דלא גמירי מיגמר נמי מגמרי אילו בחצר הואי מי לא
הוה חזיא לכסויי ביה מנא הכא נמי חזיא לדידי אמר רב יהודה אמר
שמואל מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטל בשבת תניא נמי הכי מגופה
שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת ולא יספות ממנה שבר לכסות
בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה באשפה אסור מתקיף לה רב
פפא אלא מעתה זריק ליה לגלימיה ה״נ דאסור אלא אמר רב פפא
מבעוד
אין מוליאין. הוצאה שלא לצורך דלה אישתרי לכתחילה ביו״ט טופי מבשנת אלא אוכל נפש. והך למשילין ב״ה: עלעול מי שמעת להו.
דמשוי יו״ט לשנת: עלעול לאו לוכך הולאה. בתמיה, הלכך הי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהולאה: להא דרכה. דאמר לוכך מקומו כלורך
גופו: מר. פוטו״ר: שלא יגנב, דומיא דמממה לגל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור: שובא. (ב) מלודה: להו למימרא כו׳. למה לי לפרושי
בהדיא דליתיב עלה לחו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום לצורך גופו הוא: שקילו שותה מקמיה כהנא. דניתוב על מקומה קאמר
ולוכך מקומה הוא דהוה: מתמה לזל
סוס. במקום הרע לה היתה וחי
לאו דפרים בהדיא לימיב עלה מאן
דמוי סבר דמחמה לגל שרי ולמקומה
לא היה צריך דלימח שישב במקומה:
כי סדיומא. כריס של לבד שקורין
פילטר״ה: ני שמשי. נחמה: אמר
ליה שרי, רצח לטעמים דאמר [ע״א] דבר
שמלאכתו להיתר חף מחמה לזל
מותר: אית לי אמריני. איני צריך
לגופו: דכרבה סבירא לך. דאמר
מחמה לגל אסור. והלכה כרבא דאמר
דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי
ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו
ומקומו מותר מחמה לזל ושלא יגנב
אסור: מכבדות. אישקוב״א שמכבדים
בהן את השולחן: של מילתא. (ג) בגדים
לכבד שולחן שמלאכתו להיתר: של
תמרה, כעין שלנו לכבד את הבית
דאסור משום השוויי גומות דמולה
רבי שמעון) בפסיק רישיה ולא ימות:
לצורך גופו. למלאכת היתר: אלא מחמה
לזל בהא לימא רבי אלעזר אף של
תמרה, דבר שמלאכתו לאיסור ליכה
מאן דשרי מחמה לגל: וכן אמר רבי
אלעזר. של מילמה מותר של תמרה
אסור מחמס לע: מתני' מעין
מלאכה. שום מלאכה ואפי׳ אינה מעין
הראשונה: לזוק לתוכה מקפה. ענה
דומיא דעיסה מעורבת במיס:
גב׳ הואיל ומוכנין על גבי אביהן.
כשקרם היום: מסיקין בכלים. ביו״ט
שהרי ראוין לטלטל ויטלטלס וימנס
לתוך החור: ואין מסיקין בשברי
כלים. דהוו להו מוקלין ולה מזו
לטלטול: עלים בעלמא נינהו. דהא
מאתמול להסקה קיימי: וקסני אין
מסיקין. ולה אמרינן מוכנין היו אגב
אביהן אלה אמרינן גולד נינהו ואסירי:
מר מכר מוכן הוא. כיון דראוי
לשום מלאכה. ומר סנר נולד הוה
דמאתמול לחו להחי מלאכה הוה קאי
הלכך מעין מלאכתו בעינן: הא
רבי יהודה. מסיקין בכלים ואין
מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקלה
ונולד כלים לחו מוקלה נינהו שברים
נולד נינסו: והא. דתני מסיקין
בשניהם: רבי שמעון. דלית ליה
מוקלה ולית ליה נולד: והא. דתניא
אף בכלים אין מסיקין: רבי נחמיה
היא. דאמר אין כלי ניטל אלא
לצורך משמיםו המיוחד לו והחי לאו
מיוחד הוא לו דלחו להסקה קאי:
דאייתור. שהשלים בניינו וניתותר
ומהשמא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם: שרגינהו, אי סדרן זו על זו ודאי הקלינהו לצורך בנין אמר: צחלר. השכימי בה כלים
שהחרם הזה ראוי להם לכיסוי ומורת כלי עליו: אבל לא בכרמלית, אפי׳ בתוך ד׳ אמות דלה שכימי ביה מאני ולא מזי לכסויי: אפילו בכרמלית.
הואיל ולאו רה״ר הוא שכימי דאזלי וימני המס ומזי לכסות נו רוק: ורבא אמר אף ברה״כ. כיון דבחלר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שס כלי
מיניה: בריק, שם רה״ר: שיתווסאי מסאניה טינא, נמלכלך מנעלו בטיטו: כפר ליה. מקנחו: אמר רבא לא מסתיים דלא נמירי. מה אסור מה
מותר: אלא מיגמר נמי מגמרי, מלמדין שיבוש שנים לאחריס: לדידי. לקינוח ואע״ג דלא שכיח הכי שס כלי עליו במלר: שנתכתבה. המנית: (ג) מגופה.
של חבית שנתכתתה החנית: היא. המגופה: ושבריה, של חבית ניעלין בשנת דחזו לכיסוי מנה: לא יספות. (ה) יתקן להמיר בליטותיו ועוקליו
בשנת דעביד כלי והוי מכה בפטיש: ואם זרק. מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי: זרקיה לגלימיה. בשנת לאשפה ה״נ דאסור לטלטולי:
הא רבי נחמיה. דסבירא ליה דאין
כלי ניטל אלא לצורך תשמישו
הרגיל בחול כדמפרש בפרק במה
מדליקין ( לעיל דף לו.) והאי נמי אין
רגיל בחול לשרוף אותו׃ ורבא אמר
אפילו ברה״ר. ובהני דנשברו
בע״ש קאמר דאי בנשברו בשבת
האמר בפרק נוטל ( לקמן דף קמב׃)
דרבא אית ליה מוקצה וכל שכן נולד׃