בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה מים
מגולין מפני שהן ראויין לחתול רשב״ג
אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה׃
מתני׳ כופין את הסל לפני האפרוחים
כדי שיעלו וירדו תרנגולת שברחה דוחין
אותה עד שתכנס מדדין עגלין וסייחין
אשה מדדה את בנה אמר רבי יהודה
אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת
אבל אם היה גורר אסור׃ גמ׳ אמר רב
יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים
מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם
עלתה עלתה מיתיבי בהמה שנפלה לאמת
המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל
שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא לא
קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר
בפרנסה אפשר בפרנסה אין ואי לא מביא
כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי
מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן׃
תרנגולת שברחה וכו׳׃ דוחין אין מדדין לא תנינא להא דת״ר מדדין בהמה
חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מאי טעמא לא אמר אביי
משום דמקפיא נפשה תני חדא מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברה״ר
והאשה מדדה את בנה ברה״ר ואצ״ל בחצר ותניא אידך אין עוקרין בהמה
וחיה ועוף בחצר אבל דוחין בהן שיכנסו הא גופא קשיא אמרת אין עוקרין
אבל דדויי מדדינן הדר אמרת דוחין אין מדדין לא אמר אביי סיפא אתאן
לתרנגולת אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה
בארעא אי נמי נידל להו מידל דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר
להו לסימנים׃ מתני׳ אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין
ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את
השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה
עושין בשבת׃ גמ׳ כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול
לארץ רב נחמן אמר דוחק בבשר כדי שיצא הולד תניא כוותיה דרב יהודה
כיצד מסעדין אוחזין את הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד
לתוך פיו כדי שינק אמר רשב״ג מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו״ט היכי
עביד אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה
ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ודוקא
טהורה אבל טמאה לא מ״ט טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא
מקרבא׃ מילדין את האשה וכו׳׃ מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין
לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא
דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה
צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה
ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה
מדלקת לה את הנר פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא
אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזיא חבירתא
ועבדה לי׃ אם היתה צריכה לשמן וכו׳׃ תיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב
יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער רב אשי אמר אפי׳ תימא יש סחיטה
בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן אמר רב
יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ) בין לא
אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר בין אמרה
לריכה
בשר ספות, מסרים: לחתול. לא מזיק ליה חכם דנמש שחף הנחשים
היא אוכלת: מפני הסכנה. שמא ישתה אדם מהס: מתני' כופין
מל בפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשנת
וכני ילמק משני לה כ)בפ״ג בלריך למקומו: שברחה. מן הבית:
דומין. בידים: מדדין עגלים. אומן
כלוארו ובלדדין וגורכו ומסייעו (ג)
ומנענע לו ברגליו: אשה מדדה את
בנה. אומותו בזרועותיו מאחוריו
ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:
שנוטל המת ומנית אחת. שהתינוק
מניע את רגליו כשמנית אחת
מגביה אחת: אבל גורר אסור. מפני
שנושאתו: גמ׳ ואי לא. כגון שהמים
עמוקין: והא קמבטל כלי מהיכנו.
דמשהנימס תחתיה אין יכול לטלטלן
דדומה לסותר בנין (ג) מדרבנן: לער
בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב
תעזוב עמול) ואיכא מאן דדרים טעמה
דקרה מטוס לער בעלי חיים באלו
מליחות (ב״מ דף לנ:): מדדין לא.
שלא יהא אימזה בגפיה ורגליה נוגעין
לארן ומוליכה: דמקפיא נפשה.
מגבהת עלמה מן הארץ ונמלא זה
מטלטל אבל אוחזים כשאומזין בגפיהן
הן מהלבין ברגליהן. ומיהו ברה״ר לה
משום שמא יגביה מן הארץ ונמלא
נושאן דסתמה כרבנן דפליגי עליה
דרבי נתן בהמלניע (לעיל דף 75.)
גני המוליה חיה ועוף בין מיין בין
שמוטין חייב. והאשה מדדה את בנה
אפילו ברה״ר דחי נמי מגביה ליה מי
נושא את עלמו דהכי מוקמינן המס
דבאדם מולו רבנן לרבי נתן: מקפיא.
כגון אקפו ידייכו לחגיגה (דף טז:):
אין עוקרין. רגליה לגמרי מן הארץ
דמוקלה היא לטלטלה: דדויי מדדינן.
אומזה בשני לדדיה בידו ומדדה והוה
טלטול טפי מדחייה שדחפה מאמריה:
סיפא. דקתני דומין אבל לא מדדין:
אתאן לתרנגולת. וכישה בשאר
עופות: לכבשינהו לכרעיה בארעא.
כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק
עליהן: אי נמי לידלינהו. יגביהנו
שלא יהו רגליו נוגעות לארץ:
מתני' מסעדין. מפרש בגמרא:
מכמה. מילדת: אין מילדין אם
הבהמה ביום טוב. דאיכא טרמא
יתירה: אבל מסעדין. אותה בי״ט:
ומיילדין אפה בשבת. ואין צריך
לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב:
וקושרין הטיבור. של ולד שהוא
ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בסוס
דבר ילאו מעיו אם יגביהו התינוק:
גמ׳ דוחק. בבשר של בהמה לפנים
שיהא הולד בולט למון: ונופת לו
כמועמו. שנחיריו סתומין לו צריכין:
ונותן דד. של אמו בתוך פיו:
מרתמין. מאהבין את ולדה עליה:
כול של מלח. מלא אגרוף דכייב לה
חזוכרת לער לידה ומרממה את הולד
אס כמקתו: מי שליא. שוכין את
השליח במים: לא מריקה. אין דרכה לרחק: מביאה לה שמן. דרך רה״כ: ביד. בכפה ולה בכלי דכמה דאפשר משנינן: בשערה.
מכה שערה שמן וכשנאה אללה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הולאה בכך: פשיטה. דהא פקוח נפש דומה
שבת: תיפוק ליה משום מחיטה. למה לא הביאה לה בכלי שלא מחלל שבת בהולאה הכא נמי הח קמחללה בסחיטה: אין
סחיטה בשיער, שהוא קשה ואין בילע: דרך שערה. כורכת הכלי בראשה נסערה: מיה. יולדת: קבר. בית הרמס:
בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. תימה לימא מפני שהוא
מאכל לכלבים וי״ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש
הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל
מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם
ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי
טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים׃
אין עוקרין בהמה חיה ועוף.
לספרים דגרסי רה״ר הך
ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי
דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו
ברה״ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו
סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין
ברה״ר ולעיל קתני דאפי׳ בחצר לא
ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה
ועוף בחצר אתי שפיר׃ קמ״ל איתובי
מיתבא דעתה. אע״ג דבפרק בתרא
דיומא ( דף פג.) אמר חולה אין מאכילין
אותו ביוה״כ אלא ע״פ מומחה והכא
שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר
יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד
שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא
צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב׃