בדבר
צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין
מחללין עליה את השבת רב אשי מתני הכי
מר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר
שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה
צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין
עליה את השבת נסתם הקבר אמרה
צריכה אני מחללין עליה את השבת לא
אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את
השבת א״ל רבינא למרימר מר זוטרא מתני
לקולא ורב אשי מתני לחומרא הלכתא
כמאן א״ל הלכה כמר זוטרא ספק נפשות
להקל מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי
משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה
דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד
ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה
באגפיה עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי
שלשה ימים רבא אמר משמיה דרב יהודה
שבעה ואמרי לה שלשים אמרי נהרדעי חיה ג׳ ז׳ ול׳ ג׳ בין אמרה צריכה
אני ובין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת ז׳ אמרה צריכה אני
מחללין עליה את השבת אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת ל׳
אפי׳ אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע״י ארמאי
כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע״י ארמאי
בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר
לנכרי ועושה אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה ל׳ יום למאי הלכתא
אמרי נהרדעי לטבילה אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל
בעלה עמה בעלה מחממה כי הא דברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין
יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת ואמטוי לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא
אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת ( בימות הגשמים
) סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא
(ולא היא ל״ש חיה ול״ש חולה ל״ש בימות הגשמים ול״ש בימות החמה
מדאתמר ) אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין
לו מדורה אפי׳ בתקופת תמוז שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב
יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא״ל אביי
לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א״ל בל תשחית דגופאי עדיף
לי אמר רב יהודה אמר רב לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים
לרגליו הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן
צרכי סעודה מאי צרכי סעודה רב אמר בשר ושמואל אמר יין רב אמר
בשר נפשא חלף נפשא ושמואל אמר יין סומקא חלף סומקא׃ ( סימן שנמסר
) שמואל ביומא דעבד מילתא עבדי ליה תבשילא דטחלי ר׳ יוחנן שתי עד
דנפיק תיהיא מאוניה ורב נחמן שתי עד דקפי טחליה רב יוסף שתי עד דנפיק
מריבדא דכוסילתא רבא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי אמר להו רב נחמן בר
יצחק לרבנן במטותא מינייכו ביומא דהקזה אמרו לביתייכו נחמן אקלע
לגבן וכולהו אערומי אסירי בר מהאי ערמה דשרי מאן דעביד מילתא ולא
אפשר ליה לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא עד דטעים שיעור רביעתא
ואי לא ליכול שב תמרי אוכמתא ולישוף מישחא בצידעיה וניגני בשמשא
אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשמשא א״ל חכימא דיהודאי בישא מי הוי טבא א״ל יומא דהקזה הוא
ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא יומא דנפלה ביה תקופת תמוז וסבר לא
איגלי ליה׃ ( היקיל ברוח טעמא שהה סימן ) רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המקיל בסעודת הקזת
דם מקילין לו מזונותיו מן השמים ואומרים הוא על חייו לא חס אני אחוס עליו רב ושמואל דאמרי
תרוייהו האי מאן דעביד מילתא לא ליתיב היכא דכריך זיקא דילמא שפי ליה אומנא ומוקים ליה ארביעתא
ואתי זיקא ושאיף מיניה ואתי לידי סכנה שמואל הוה רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא יומא חדא
עבד וארגיש בנפשיה בדק וחסר חד אריחא רב ושמואל דאמרי תרוייהו האי מאן דעביד מילתא ליטעום מידי
והדר ליפוק דאי לא טעים מידי אי פגע בשכבא ירקא אפיה אי פגע במאן דקטל נפשא מית אי פגע
לריכה אני. לחילול: בין שאמרה אין לריכה אני. וחברותיה אומרות שהיא לריכה מחללין: באנמיה, בזרועותיה שאינה יכולה להלך:
מיה ג׳ ימים וז׳ ימים ולי יום. ההכרו כה לחילוק הלכות חילול שבת ל׳ מז׳ עד השלמת ל׳ וכן ז׳ מג׳ עד השלמת ז׳: כל לרכי חולה.
והא מיה עד ל׳ יום סתמח מולה היא: דבר שאין בו סכנה, חולה שהם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ״מ לריך הוא לה:
אומר לארמאי ועושה. אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עלמו עושה לו: לטבילה. עד ל׳ יוס לא תטבול מפני הלינה: שאין בעלה עמה.
והיה טובלת לטהרות: בעלה מהממה.
להתר טבילה במשמים והגוף מתחמס
מן הגוף: מדורה. היסק גדול: סקיו
דס. וכ״ש מולה: ללמו ליה הכתקא
דשאנא. לא מלאו עלים מוכנים להיסק
ביום הקוה ולוה ובקעו כסא של מדהל
שהוא מעולה בדמים: פקורא
דיונה. מין ארו הוא. ורבינו הלוי
אמר (6) נוי״ש: ס)רצה ללמו לים שרטיפה.
ספסל: ויקח מנעלים. שאין לך ביזוי
מן המהלך יחף בשוק: (מאי) לרכי
סעודה. (לרכי) סעודת הקוה:
ביומא דמלתא. דהקוה: דטמלי.
טמול. סומקח חלף סומקא: עד
דנפיק סיסי. הריח: מאוניה.
מאזניו מרימין היין: מריצדא
דכוסילתא. נקני כלי האומן שנכשלו.
פלימ״מ: עד דקפי עמליה. טמול
שלו לף ביין: בר סלמא טרפי. בן
ג׳ שנים שטענה המו משנקלט ג׳
עלין מלשין: לרצון. לתלמידיו:
אמרו נחמן איקלע לגנן. הרבו
בסעודה כאילו אני סועד חללכם:
בר מההיה ערמה. דמפרש ואזיל:
ולא אפשר ליה. לקנות יין: לשקול
זוזא מכה. זו רע ופחות שאינו יוצא
בהולאה: וליזיל למנ מנותה. ודרך
הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב
ויטעוס וכשיתן לו הזו והמנווני
ימלאנו רע ולא יקבלנו והוא ילך
למנות המרת ויעשה כן: ואי לא.
דאין לו זח רע: וליטוף משמש
כלידעיה. ברקתו והתמריס והשומן
מחממין אותו: נישא מי הוס עבא.
חום השמש שהוא קשה לאדם כלום
מטיב לו: היכא דכריך זיקה. ט)
הינדרו״ן שיש נו מלונות והכוח
נכנסת בהס נכרכת ומתגלגלת
באינדרו״ן: דילמא שפי ליה אומנה.
מריקו מדמו כמו הסופה יין לחבירו
(כ״מ דף ם.): ומוקי ליה הרביעתה.
לא הניח בו דס אלא כדי חייו דהיינו
רביעית והדר אתי ליה זיקה וסייף
ליה מדם הנותר בגופו וממסרו
משיעורו ומסתכן: שב לביני ואריקה.
עובי החומה ז׳ לבינים מוטלין לרמכן
זה אצל זה דכל לבינה ג״ט: ואריקה.
הכימ מלי לבינה טפח ומחלה:
ארגים בנפטיה. הרגיש נעלמו
שהוא נחלם: מסר חד אריקא.
החומה היתה מסיכה מעונים הכימ:
רבא משמיה דרב יהודה אמר
שבעה. לכאורה משמע
דרבא לטעמיה דבפרק הדר ( עירובין
דף סח.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך
חמימיה אמר להו רבא נישייליה
לאימיה אם צריכה ניחיימו אגב
אימיה דמסתמא ביום שמיני היה
קודם מילה שהיה צריך חמין למולו
דלאחר מילה מסוכן הוא ובלא אימיה
ביום שמיני מחללין עליו שבת והיינו
לאחר שבעה דבנסתם הקבר בעינן
צריכה מיהו ללישנא דאמרי לה לרבא
שלשים תיקשי למה צריכה ועוד
דבקונטרס פי׳ התם ניחיימו אגב
אימיה ע״י נכרי וכן פירש ר״ח לכך יש
לפרש דאביי ורבא ואמרי לה מר
אמר חדא ומר אמר חדא ולא
פליגי וכולהו קיימו כנהרדעי׃