יז׃יציאות השבתפרק ראשוןשבת

טבי רישבא אמר שמואל אף גידולי תרומה  תרומה בו ביום גזרו מ״ט א״ר חנינא גזירה  משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא  אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו  (אלא אמר רבא ישראל ) כיון דאפשר  למעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד  הימוני מהימני אלא גזירה משום תרומה  טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גביה  ואתי לידי תקלה׃ ואידך אמר ר׳ חייא בר  אמי משמיה דעולא אף מי שהחשיך לו  בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו׃  ואידך אמר באלי אמר אבימי סנוותאה פתן  ושמנן ויינן ובנותיהן כולן מי״ח דבר הן הניחא  לרבי מאיר אלא לר׳ יוסי שבסרי הויין איכא  הא דרב אחא בר אדא דאמר רב אחא בר  אדא אמר ר׳ יצחק גזרו על פתן משום שמנן  ועל שמנן משום יינן על פתן משום שמנן  מאי אולמיה דשמן מפת אלא גזרו על פתן  ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן  ועל בנותיהן משום דבר אחר ועל דבר אחר  משום דבר אחר מאי דבר אחר אמר רב  נחמן בר יצחק גזרו על תינוק נכרי שמטמא  בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו  במשכב זכור אי הכי לר״מ נמי תשסרי הויין  אוכלין וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב  להו׃ מתני׳ ב״ש אומרים אין שורין דיו  וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד  יום וב״ה מתירין ב״ש אומרים אין נותנין  אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי  שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה  אלא כדי שיקלוט העין וב״ה מתירין ב״ש  אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים  אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב״ה מתירין ב״ש  אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע  למקום קרוב ובית הלל מתירין ב״ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים  לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הלל מתירין עם  עם  עני. שם החים: רישבא. פורם נשבין ללוד חיה ועוף: גידולי  תרומה. אם זרעה ואפי׳ דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית:  תרומה עהורה ביד ישראל. ועינו לכה ליתנה לכהן חזורעה לבטלה  מתוכם תרומה: אי דחסידי להכי אפרושי נמי לא ליפרטו. אלה מטה  אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרטו  ש״מ לח משידי: משוס קרומה טמאה  ביד כהן. שאסורה באכילה ובא  לזורעה וגזור שתהא נשמה הראשון  והרי היא תרומה טמאה דחיישינן  דילמה משהי לה עד זמן זריעה וחתי  למיכל בטומחתה: נותן כיסו לנכרי.  ולה יטלטלנו פחות פחות מד' אמות:  סנוופאה. שס מקוס: ובנותיהן.  נמס׳ ע״ו) פרכינן בנותיהן דאורייתא  נינהו: כולן מי"מ דברים סן. והח  כולהו מרח היא דגזרו על פימן מסוס  שמכן ועל שמנן כו׳ כדלקמן: הנימא  לר״מ. דמני להו להח דמניח כלים תחת  הלינור הוו להו י״ח ט׳ דפסלי תרומה  ואין קורין ואין פולין הא מלסר פסו  להו ז׳ לינור ומרדע ובנות כומים ובולר  וגידולי תרומה ונותן כיסו ופימן ושמנן  מלא: איכא הא. דמוסיף רב יצחק  אדחכימי על דבר המר משום ד״מ:  ועל בנותיהן מפוס ד״א. ע״ז. ועוד  גזרו על ד״ח שלא החזכר כאן: שמטמא  בוינה. "ואפילו אינו זב: אוכלין וכלים.  שנטמחום) במשקין מדח משיב להו:  מתני׳ סמנין. ללבע: כרטינין.  למחכל בהמה ביל״ח בלע"ז: וב״ה  מתירין. משנתן את המים מנעול  יוס: אונין. הרישס״ה והן אגודות  של פשתן מנופן ונותנין אותו בקדרה  לתנור ומתלבן: שיהכילו. שיתחממו  (6): העין. הלבע. שיקלוט מנעול יוס:  מסירין. לתתה מבעו״י והיה קולטת כל  הלילה: ולא עוענין עמו. על החמור: ולא  מנכיהין עליו. משאוי על כמיפו. דנראה  כמסייעו להוליך בשבת: אלא כדי  שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהה  המקום קרוב שיוליכנו שס מבעו״י:  אבל  כיון דאפשר למיעבד כשמואל מהימני. הקשה ריב״א תרומת מעשר  דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר״י דמ״מ אמת הוא שגזרו  אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם בכולן׃ ומהר״ם אמר דתרומת  מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא לחברים וריב״א תירץ דאותן שהיו  חשודים לא היו מפרישין כלל כדאמ׳ בסוטה  וחברים שהיו מפרישים מהימני [ תוס ישנים ]׃  דילמא משהי ליה גביה ואתי  ביה לידי תקלה. פי׳  בקונטרס ולכך גזרו דאפי׳ יזרענה  דהוי טמאה וקשה לר״י דאמר בהדיא  בפרק כל שעה ( פסחים דף לד. ושם )  שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא  ואסורין מלאכול פי׳ לזרים כדמפרש  התם אלמא לכהנים שרי וי״ל כיון  דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא  שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא  חיישינן לתקלה ובספ״ק דפסחים ( דף  כ׃) אמרי ב״ה תעשה זילוף איכא  למימר דהכא מודו ב״ה דפעמים  שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה׃  על פתן ושמנן משום יינן.  הקשה ריב״א מ״ש שהחמירו טפי ביין  לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני  שהיין משמח אלהים ואנשים והיו  רגילין לנסכו אפי׳ שלא בפני ע״ז  הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם  נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך  ממש כיון דפעמים היו מנסכין אותו  אפי׳ שלא בפני ע״ז׃  הניחא לר׳ מאיר אלא לרבי יוסי  שבסרי הויין. ה״מ נמי  למימר אלא לר׳ טרפון מאי איכא למימ׳  רש״י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי  וכן משמע מדקתני בברייתא אלו מן  ההלכות ולא קתני בברייתא אלא  הנהו תרתי והא דלא חשיב מבחין  בין בגדו לבגדי אשתו ושמש הבודק  כוסות וקערות לאור הנר הנך. נפקו  מכלל הני תרתי שהן עיקר מיהו  קשה דלא מני רש״י הך דלא יאכל  הזב עם הזבה דודאי מי״ח דבר הוה  דקתני לה במתניתין בהדיא ולפי זה  אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו  א״נ הבא ראשו ורובו במים שאובין  וטהור שנפלו כו׳ חשיב חדא משום  דאי לא הא לא קיימא הא כי היכי  דפתן ושמנן ויינן ובנותיהן חשיב גזירה אחת וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות איכא למימר  דהוי בכלל לא יאכל הזב עם הזבה׃ ועל בנותיהם משום דבר אחר. ואם תאמר הניחא למ״ד דמפרש בפרק ב׳ דמסכתא ע״ז ( דף לו׃)  דעל בנותיהם גזרו יחוד דשייך למיגזר משום ע״ז אלא למ״ד דעל בנותיהם גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע״ז וי״ל דע״י שגזרו עליהם  נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהם כ״כ׃ אונין. פי׳ בקונ׳ נותנים בתנור ומתלבן וכן משמע בפ״ב ( דף כז׃) דאמרי׳ האונין של פשתן  משיתלבנו׃ אין פורסין מצודות כו׳. אע״ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ״מ גזרו  לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי. קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה  חייב׃ אלא בכדי שיצודו. וא״ת מנא ידע מתי יבא החיה וי״ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי  בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א׳ או ב׳ דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה׃  אין מוכרים לנכרי. אף על גב דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ״מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל  אסור מן התורה גזרו רבנן עם חשכה כדפירש בקונטרס משום דמיחלף בשלוחו אבל בהנך דברים דרישא שאינו עושה בשבת  איסור בידים לא גזרו אי לאו דמיחייב חטאת והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן׃ אין נותנין עורות לעבדן וב״ה מתירין.  מכאן היה נראה לר״ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת ועוד מביא ראיה מריחים דשרי ב״ה אליבא דרב יוסף בגמ׳ דמתירין  להניח שם חיטין מבעוד יום ויניחנו כל השבת כל שכן קבלנות על ידי נכרים דשרי ואינו ראיה דידעי כ״ע שהריחים טוחנות מעצמם  וידעי נמי שהחטין הושמו שם. מע״ש אבל קבלנות יאמרו שצוה להם בשבת לעשות ועוד מביא ראיה מסוף פ״ק דע״ז ( דף כא׃ ושם  ) דאמר רשב״ג משכיר אדם שדהו לנכרי מ״ט אריס אריסותיה קעביד וה״נ קבלנותיה קעביד ואף על גב דר״ש בן אלעזר פליג עליה  קיימא לן כרשב״ג דסתם מתני׳ כוותיה והא דאמרינן במ״ק ( דף יב. ושם ) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מוקי  ר״ת התם כולה שמעתיה באבל ולכך החמיר ול״נ דהתם איכא דמחמרי בחול המועד טפי מבאבל ואפילו למאן דמחמרי טפי באבל  מבחול המועד מודה בשבת דחמיר טפי ונראה לר״י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא שהנכרי עושה  מלאכה בביתו ולא ידעי שהוא של ישראל וכן נמי אמר במ״ק ( דף יא׃ ושם ) גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו  אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא אסור בתוך התחום דהרואה יאמר שכירי יום נינהו והכי משמע בירושלמי  דפירקין דקאמר התם אומני נכרים שהן עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך ביתם מותר אמר ר׳ שמעון בן אלעזר בד״א בקבולת