ומפני
עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום
כולו למוצ״ש מכבה ומדליקה אי אמרת
בשלמא הדלקה עושה מצוה שפיר אלא אי
אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה
ומדליקה מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה
מיבעי ליה ועוד מדקא מברכינן אשר קדשנו
במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ש״מ
הדלקה עושה מצוה ש״מ והשתא דאמרינן
הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה
וקטן לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדליקה
דא״ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה
שאף הן היו באותו הנס׃ אמר רב ששת
אכסנאי חייב בנר חנוכה א״ר זירא מריש
כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי
אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא
ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי׃
א״ר יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר
ושמן זית מן המובחר אמר אביי מריש הוה
מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך
נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע
בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל
נהוריה טפי ואריב״ל כל השמנים יפין לדיו
ושמן זית מן המובחר איבעיא להו לגבל או
לעשן ת״ש דתני רב שמואל בר זוטרי כל
השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר בין
לגבל בין לעשן רב שמואל בר זוטרא מתני
הכי כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן
המובחר אמר רב הונא כל השרפין יפין לדיו
ושרף קטף יפה מכולם׃ א״ר חייא בר אשי
אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך
ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך
לברך אמר רב יהודה יום ראשון הרואה
מברך ב׳ ומדליק מברך ג׳ מכאן ואילך מדליק
מברך שתים ורואה מברך אחת מאי ממעט
ממעט זמן ונימעוט נס נס כל יומי איתיה
מאי מברך מברך אשר קדשנו במצותיו
וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו
רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו
לך מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו
ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות ואי אמרת כל מדרבנן
בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך
קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי
ברכה והא יו״ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא
לזילזולי בה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן׃ אמר רב הונא
חצר שיש לה ב׳ פתחים צריכה שתי נרות ( ואמר ) רבא לא אמרן אלא
משתי רוחות אבל מרוח אחת לא צריך מ״ט אילימא משום חשדא חשדא
דמאן אילימא חשדא דעלמא אפילו ברוח אחת נמי ליבעי אי חשדא דבני
מתא אפי׳ משני רוחות נמי לא ליבעי לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין
דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך
פיתחא נמי לא אדליק ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון
בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו מפני גזל
עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה מפני גזל
עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה
ומפני
עששית. כלי גדול של זכוכית בלע"ז לנטרנ״א: דולקת. שהדליקה
למלות חנוכה בע״ם: ומדליקה. למלות הלילה: היו באותו הנם.
שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר מחלה ועל יד
אשה נעשה הנם: אכסנאי. אורח: בקר דנסיבי, ופעמים שהייתי
אכסנאי ללמוד תורה: עלי. בשבילי:
צנו ניתאי. בביתי: משוך נסוריה.
אינו ממהר לכלות כשמן זית: לליל
נהוריה. ללול ומאיר: לגכל. מלאתי
בתשובת הגאונים שמעשנין כלי זכוכית
בעשן שמן זית עד שמשמיר וגורל
השמרורית ונותן נו שמן קימעא ומגבל
נו ומייבשו נחמה וממחה אותו לתוך
הדיו: לעשן. נמי כדפרישית: שרף.
גומ״מ: קטף. פרוניי״ל של יער
כמו שאנו עושים משל שרף: הרואה.
העובר בשוק ורואה באחד המלרומ
דולק. ומלחתי בשם רבינו יצחק בן
יהודה שאמר ממס רבינו יעקב דלא
החזקקה ברכה זו חלה למי שלא
הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה:
הרואה מברך שמים. שעשה נסיס
ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהה
לא הדליק חיהו: מאי ממעט.
המדליק בשאר ימים איזו מן השלם
ממעט: כל יומי איקיה. שהרי כל
שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן
משהגיענו להתחלת זמן הגיענו:
היכן לונו. הח לחו דאורייתא היה
אלא מדבריהם: מלא מסור. מן הדבר
אשר יגידו לך וגו׳: מערבין 13. עירוני
מלכות ותחומין: משתתפין בו.
במנוי דחי בעי מפקר לנכסיה
והוה עני ומזי ליה כדתנן) מאכילין
את העניים דמחי הלכך משוב
דידיה: ומברכין עליו. המוליה:
ומזמנין עליו. ברכת הזימון: ומפרים
אותו. אדם שהוא ערוס כלומר דלה
צריך לברוכי עליה בהפרשתו: והיה
ממניך קדוש. ולא יראה בך ערומ
דבר אפילו דבור להזכרת הםס לח
יראה בך ערות דבר: ודאי דדבריהם.
כגון נר חנוכה: ספק דדבריהם.
כגון דמאי שהפרשתו אינה חלה
מספק: ובעי ברכה. קלום היום:
רבא אמר. ספק לדבריהם בעי
ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא
חומרה בעלמא דרוב עמי הארץ
מעשרין: מלר שים לה ב׳ פתמים.
שים לבית נ׳ פתחים פתוחים למלר
לריכה שתי נרות נר לכל פתח כדמפ׳
טעמא משום משדה שהרואה יהא
סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני
בני אדם ויאמרו החמד אינו מקיים
מלות נר: מצ׳ רוקות, אמר כלפון
ואחד במזרח: משדה דעלמא. בני
עיר אחרת העוברין משם בשוק: אפי׳
מרוק אמם נמי. סבורין הן שהבית
חלוק מתוכו: ואי משדה דבני מתח.
שיודעים שאין מלוק: לסוף שדהו.
בגמר קלירו כדכתיב לא מכלה משמע
בשעת כילוי ולה שיקלה אותה קודם
לכן: מפני נטול עניים. וכולהו מפרם
להו: שעה פנויה, שאין עניים אצלו
ויאמר לקרונו עני מהר וטול כאן עד
שלא יצאו אחרים אבל עכשיו שמנימה
בגמר קליר השדה העניים כואין ובאין:
מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליק מיבעי ליה. וא״ת אמאי
מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה
מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש״ו וי״ל דמיירי
שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש״ו דהתם
שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא
מדליקה לשם חנוכה. ריב״א׃
שמע מינה הדלקה עושה מצוה.
וא״כ מותר להדליק מנר
לנר ומכל מקום כיון שנהגו העולם
להחמיר אין לשנות המנהג׃
מריש הוה מהדר מר אמשחא
דשומשמי. נראה דאנר
חנוכה קאי ומשום טעמא דמסיק
דנפיש נהוריה טפי אבל לנר שבת
פשיטא דשמן זית מצוה מן המובחר
לפי שנמשך אחר הפתילה טפי
מכולהו כדמוכח במתניתין דכולהו מודו
ביה דמדליקין׃ כל
השרפים יפים לדיו. פירש בקונטרס
שרף גומא ואין נראה לר״ת דהא
דיו אין זה גומא כדאמרינן בפ״ב
דגיטין ( דף יט. ושם ) בכל כותבין
בדיו בסם ובסקרא ובקומוס ומפרש
בגמרא קומוס גומא ודיו נמי
אין זה מי עפצים שרגילין להניח
בהן גומא דהא בברייתא קתני התם כתבו
במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר
משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין
ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר
הכתיבה ועוד דבפרק כל היד (
נדה דף כ. ושם ) אמרינן פלי
קורטא דדיותא ובדיק דהיינו דיו
שלנו שהוא קשה ולא של עפצים
ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו
אלא שרף [ דהכא ] היינו לחלוחית
של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו
וכן יש בנדה בפ״ק ( דף י׃) גבי
בתולה זו שירפה מצוי וזו אין שירפה
מצוי וכן בפ׳ כל שעה ( פסחים לט. ושם
) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין
דע״כ ההוא שרף היינו לחלוחית ועל
כן היה פוסל ר״ת ס״ת שאין כותבין
בדיו שלנו דשאר לא מיקרי דיו כדפי׳
ואמרי׳ בפ׳ הבונה ( לקמן קג׃) כתבו
שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקמי׳ לה
בהקומץ רבה ( מנחות דף לד ) בס״ת׃