כג׃במה מדליקיןפרק שנישבת

ומפני ביטול עניים שלא יהו עניים יושבין  ומשמרין עכשיו מניח בעה״ב פאה ומפני  חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא  מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ומשום  בל תכלה אטו כולהו לאו משום בל תכלה  נינהו אמר רבא מפני הרמאין׃ אמר רב יצחק  בר רדיפה א״ר הונא נר שיש לה שני פיות  עולה לב׳ בני אדם אמר רבא מילא קערה  שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה  לכמה בני אדם לא כפה עליה כלי עשאה  כמין מדורה ואפילו לאחד נמי אינה עולה׃  אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר  ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש  היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו בעי  רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו קידוש היום  עדיף דתדיר או דילמא נר חנוכה עדיף משום  פרסומי ניסא בתר דאבעיא הדר פשטה  נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא׃ אמר  רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי  חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר  בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש  היום זוכה וממלא גרבי יין רב הונא הוה  רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין  נגרא חזא דהוה רגיל בשרגי טובא אמר  תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו  רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין רב  חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא  דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי  טובא אמר גברא רבא נפק מהכא נפק  מינייהו רב שיזבי דביתהו דרב יוסף הות  מאחרה ומדלקת לה אמר לה רב יוסף תניא  לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש  לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד  האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן  סברה לאקדומה אמר לה ההוא סבא תנינא  ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר׃ אמר  רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר  רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן דדחיל מרבנן  הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי  הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן׃ ולא  בשמן שריפה וכו׳׃ מאי שמן שריפה אמר רבה  שמן של תרומה שנטמאה ואמאי קרו לה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד  ובשבת מ״ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה א״ל אביי אלא  מעתה ביו״ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט גזרה י״ט  אטו שבת רב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו״ט שחל להיות  ע״ש עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו״ט והא מדקתני סיפא אין מדליקין  בשמן שרפה ביו״ט מכלל דרישא לאו ביו״ט עסקי׳ א״ר חנינא מסורא מה טעם  קאמר מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט לפי שאין שורפין קדשים ביו״ט  בברכת  ומפני נטול עניים. שלא היו יודעים מתי יקלורה) אותם: מפני החשד.  שהעוצרין רואין בגמר קלירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה  כבר: ומשוס לא תכלה. דמשמע שעת כילוי: אטו כולהו. הני  דחמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי: אמר  רבא מפני הרמאין. העוברין על לא  תכלה וחומרים כבר הנמנוס: שתי  פיות. שהנרות שלהם של חכם הן  ומכוסין ועושים לו נקב בלדי כסויו  להכניס לו הפתילה והוא הפה  ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל  יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן  והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט חם  יש בו שני נקבים משני לדדין עולה  לשני בני אדם למהדרין העוטין נר  לכל אחד ואחד: עשאה כמדורה.  שהאם מתחברת להמלעיתה ואינו  דומה לנר: נר ביתו ונר חנוכה. נר  ניתו בשנת והוא עני ואין לו כדי  לקנות שמן לשתי נרות: שלום כימו.  והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ומזכמ  משלוס נפשיו) זו הדלקת נר בשנת מבני  ביתו מלטערין לישב נמשך: בניס  תלמידי חכמים. דכתיב (משלי 1) כי  נר מזוה ותורה אור על ידי נר מלוה  השבת ומנוכה בא אור לתוכה: דרבי  לבין נגרא. חרם עליס: בשרגא.  דשבת: חליף ומני. עובר ושונה  כלומר עובר תמיד: דבי נשא (6). אביו  ואיכא דאמרי חמיו: נפק מינייהו.  דמתנו כננו: מאמרה ומדלקת. נר של  שבת סמוך למשכה: לא ימים. קרא  יתירה הוא להן דרשה דהח כתיב וס׳  הולך לפניהס יומס׳): עמוד הענן.  של יום משלים חוכו לעמוד האם  שהיה עמוד האש כח קודס שישקע  עמוד הענן. אלמח אורח הרעה בהכי:  לאקדומי. בעוד היום גדול: פנינה.  שונה אני: שלא יקדים. דלח מינכרה  שהיה של שבת: דרמיס. אוהב: סון  ליה בנין רבנן. (ב) ואהבתו עליהם כאב  על כן: ואי לאו כר הכי (ג). שאינו  רגיל לעסוק בתורה: ולשריפה  עומד. שאסור באכילה: שמלוס עליו  לבערו. דילמה התי ביה לידי תקלה  דאכילה: שמא יטה. כדי שיתבער  מסר: ביום טוב. דליכא למימם  להטייה ליטתרי: בערב שבת. והוא  צריך להדליקה מבעוד יום נמלה  שורף קרטיס ביו״ט ולקמן בפרקין  (דף כד:) ילפינן מקראי דאין מורפין:  ולא  הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. ונראה  לרשב״א כשחל ר״ח טבת להיות בשבת שיש להפטיר בנרות  דזכריה משום פרסומי ניסא ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר״ח  ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא  ומה שמקדימים לקרות בשל ר״ח  משום דבקריאת התורה כיון דמצי  למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא  עבדינן תרוייהו ותדיר קודם אבל  היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו  פרסומי ניסא עדיף ועוד דבקריאת  התורה אין כל כך פרסומי ניסא  שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה  ועוד נראה לרשב״א דעל כן הקדימו  של ר״ח כדי שהמפטיר יקרא בשל  חנוכה ויפטיר בנרות דזכריה׃  ה״ג חזא דהוו רגילי בשרגא. פי׳  הבעל והאשה לכך אמר תרי  גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן אמר  חזא דהוה רגילה האשה לבדה לכך  קאמר דנפיק חד גברא רבא בזכותה׃  דבי נשא דרב שיזבי. אומר ר״ת  דכבר נפטר אביו לכך קאמר  בהאי לישנא דאי מחיים הוה ליה  למימר דבי אבוה ואומר ר״ת בשם  רבינו שמואל שכשכותבין כתובה אם  אבי הכלה מחיים כותבין דהנעלת  ליה מבי אבוה ואם כבר מת כותבין  דהנעלת ליה מבי נשא ולרשב״א נרא׳  דאפי׳ מחיים אשכחן דקאמר בי נשא  בפרק מי שהחשיך ( לקמן דף קנו.)  לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה  לגבלא דבי נשא דקגביל וספי לתוריה  בטש ביה אתא אבוה אשכחיה כו׳  ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה׃  גזרה יו״ט אטו שבת. וא״ת בכל  שמנים שאין מדליקין בהן  בשבת נגזור יו״ט אטו שבת ובמתני׳  תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט  משמע דבשאר שמנים מדליקין וי״ל  דבשאר שמנים דכיון דאין נמשכין  אחר הפתילה כי שרי ביו״ט לא אתי  למישרי בשבת דפשיטא הוא דאיכא  למיגזר בהן שמא יטה אבל שמן  שריפה אי שרי ביו״ט איכא למטעי  ואתי למשרי בשבת כיון דנמשך אחר  הפתילה לפי שאינו פשוט לעולם  דטעמא דמתוך שמצוה עליו לשורפו  גזרה שמא יטה הקשה ה״ר אליעזר  דהכא מפרש רבה דטעמא גזרה יו״ט  אטו שבת ולקמן ( דף כד׃) מפיק  מקרא דהוא לבדו והשיב לו רבינו  שמואל דע״כ לקמן הוי רבא שהוא  אחר אביי והכא רבה שהרי משיב לו  אביי תלמידו וגם פליג עליה רב  חסדא חבירו אך קשה מאי פריך הכא  אביי אלא מעתה ביו״ט לישתרי והוא  גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין  בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו  ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא  קיימי אמאי דקאמר מ״ט אין מדליקין  לפי שאין שורפין קדשים ביו״ט ולית  להו האי גזרה [ תרומה אטו קדשים ] אלא קיימי לפרושי מנ״ל שאין שורפין קדשים ביום טוב ורשב״א מפרש הכי אלא מעתה ביום טוב  לישתרי אי אמרת בשלמא דמיירי ביום טוב שחל בערב שבת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כדמוקי לה רב חסדא שפיר  אלא כיון שאמרת טעמא דאין מדליקין בשבת גזירה שמא יטה השתא לא מצי לפרושי דביום טוב אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים  ביו״ט דהא מה שייך יו״ט למיתני הכא כיון דביו״ט טעמא אחרינא הוא אלא צריך לפרש דביו״ט נמי שמא יטה ומאי יטה שייך ביו״ט ולפ״ז  מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר שלא יקשה ביו״ט לישתרי ולא קשה דאביי אדאביי ואם תאמר דהכא גזר רבה  יו״ט אטו שבת ושבת גופיה שמא יטה א״כ סבר דגזרינן גזרה לגזרה ובריש פירקין קאמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה