דאכלן ולא עבדן וכתיב הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם
וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר
הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל וכתי׳ ויגזור על ימין ורעב ויאכל על
שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו׃
בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה חרב וביזה רבה ודבר
ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב
והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו׳ ואין ברית אלא תורה שנאמר
אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים
וגו׳ וכתיב יען וביען במשפטי מאסו׃ בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול
השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים
משתוממין שנא׳ ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה וכתיב
והשלחתי בכם את חית השדה וגו׳ וכתיב בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי
לשקר וחללת את שם אלהיך ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי
ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת ויליף חילול חילול משבועת שקר׃
בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל שנאמר
ולא תחניפו וגו׳ ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן
בתוכה הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה׃ בעון
גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם
ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן שנאמר כי את כל התועבות האל
עשו אנשי הארץ וגו׳ וכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו׳ וכתיב
ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובעבודת כוכבים כתיב ונתתי את
פגריכם וגו׳ וכתיב והשמותי את מקדשיכם וגו׳ ואתכם אזרה בגוים בשמיטין
וביובלות כתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ
אויביכם וגו׳ וכתיב כל ימי השמה תשבות׃ בעון נבלות פה צרות רבות
וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקין ואינן
נענין שנא׳ על כן על בחוריו לא ישמח ה׳ ואת יתומיו [ ואת ] ( ו ) אלמנותיו
לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו
נטויה מאי ועוד ידו נטויה א״ר חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה
לחופה אלא כל המנבל פיו אפי׳ חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה
הופכין עליו לרעה אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו
מעמיקין לו גיהנם שנאמר שוחה עמוקה פי זרות רב נחמן בר יצחק אמר אף
שומע ושותק שנאמר זעום ה׳ יפול שם אמר רב אושעיא כל הממרק עצמו
לעבירה חבורות ופצעין יוצאין בו שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע ולא
עוד אלא שנדון בהדרוקן שנאמר ומכות חדרי בטן אמר רב נחמן בר יצחק.
סימן לעבירה הדרוקן ת״ר ג׳ מיני הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח
ושל כשפים דק שמואל הקטן חש ביה אמר רבש״ע מי מפיס איתסי אביי חש
ביה אמר רבא ידענא ביה. בנחמני דמכפין נפשיה רבא חש ביה והא
רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן שאני רבא דאנסי ליה רבנן
בעידניה בעל כורחיה ת״ר ד׳ סימנין הן סימן לעבירה הדרוקן סימן לשנאת
חנם ירקון סימן לגסות הרוח עניות סימן ללה״ר אסכרה ת״ר אסכרה באה לעולם
על
דאכלן ולא עברן. ונמלא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול: וכתיב, בההיא פרשה בנבואת
עמוס הכיתי אתכם בשרפון וסיפיה קרא כרמיכם (3) וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגוס דמשמע שהגוס אינו אלא מחלת מכה ואחריה
נאים הרבה וחסיל אלמא גונאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולין רעב הוה וכיון דהרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין ורעב וגו׳
וסיפיה דקרא אים בשר זרועו יאכלו: עינוי הדין. שמאמרין הדיינין לדונו ולא לשם שמים אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו: עוום
סדין. שמעוותין אותו מזידין: קלקול
הדין. שלא היו מתונין בו לעיין כל
לרכן ונתקלקל מאליו: מרב וביזה רבה
כו׳. דכתיב נקס ברית ואין ברית
אלא תורה דכתיב הם לא בריתי יומס
ולילהז) והגית בו יומם ולילהה) וכתיב
מכב ועל ידי מכב דהיינו משלחת
גירוי מלחמה הביזה נאה וכתיב
ושלחתי דבר הכי דבר וכתיב בשברי
לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב
בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי
מחסו הרי עינוי ועיוות וקלקול בכלל:
שבועת שוא. כל המשנה את הידוע
כגון על האיש שהוא אשה. שבועת
שקר שאין בדאותו ניכרת ומאמין שקל
לבריות: והדרכים משתוממין. מאין
עובר: אלה באלה. וים במשמע נין
שוא בין שקר וכתיב בשבועת שקר
ומללת ובשנת ובחילול השם כתיב
חילול וגמרינן משבועה: חילול השם.
אדם גדול שבני אדם למדים הימנו
ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים
מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו
מבין שאין ממש בתורה ובמלות ונמלא
השס מתחלל נעשה דברו מולין:
אין אני מוכן. חורבן הבית במשמע
שאין משכני (ג) בתוכם: כי את כל
המועצות. בפרשת עריות כתיב:
ונתתי את פגריכס על פגרי גלוליכם.
דהיינו ע״ו וכתיב בתריה והתכס
חזרה בגוים וכתינע) ושממו עליה
אויביכם היושבים בה הרי שהס גולין
ואויביהם יושבין במקומן: שבסומיה.
שמיטין: ואתם בארץ אויביכם. ולעיל
מיניה כתיב ושממו עליה אויביכם:
לא ישמה. הכי לרות וגזירות ואת
יתומיו וחת אלמנותיו לא ירמס הכי
לועקין ואינם נענין בעון מה כי כלו
חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. ועוד
ידו נטויה לסון ועד כל שנותיו של
אדם שהן ע׳ שנה יד הדין נטויה עליו
לבטל זכיותיו בעון זה: הכל יודעין
כו׳. ולא הולכך לאדם לפרש למה
נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו כו׳:
שומה עמוקה. מוכנת לפי זכות למי
שפיו זכה: זעוס ה׳ יפול מס. זעם
של הקב״ה הוא שורה שס חלל פי זכות.
היושב אזלו ושומע קרוי זעומו של
הקב״ה: הממרק עלמו. מפנה לבו לכך. ממרק עלמו משאר עסקים להתעסק בעבירות: תמרוק ברע. הממרק ברע: הדרוקן. מולי הוא: של עבירה
ענה, הבאה בשביל עבירה ענה, בשרו מתקשה ועב ונפוח בעוני: ספות, שייני״ם נפומ עורו על בשרו ומים בינתיים ונראה כזכוכית וכך מתוכו:
דק. בשרו דק וכמוש: מי מסים. מי מטיל נוכל להבחין ולהודיע שאינו של עבירה עכשיו יאמרו עלי שעברתי על דת ואין הכל יודעין בג׳
סימנים שאמרנו ופעמים שמשתנין: ידענא ניה, שמחמת רעב בא לו ואין צריך להשדו: והא רבא דאמר. כלומר למה חם בו והח לא הרעיב
את עלמו מדקאמר ידענח ניה בנחמני מכלל דהמרעיב עלמו רע בעיניו, ואי משום שהיה משהה נקניו ואמרינן בבכורות (דף מד:) לואה רכה
הדרוקן רבה שעל שהיית נקבים הוא בא: הא איהו אמר נפישי קטילי קדר. רבים הרוגי נקבים ממותי הדרוקן של רעב. קדר לשון קדרה
על שם ששופך כקדרה: דאנסי ליה רבנן בעידניה. התלמידים הקבועים להס עת לפניו אונסין אותו להשהות נקניו: סימן לנסות הרוק
עניות. בפרק האיש מקדש (קדושין דף מט:) מפרש מחי עניות עניות דתורה: אסכרה. מולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא״ן: