מ׃כירהפרק שלישישבת

דלית  כי האי תנא אמבטיאות של כרכים מטייל  בהן ואינו חושש אמר רבא דוקא כרכין אבל  דכפרים לא מ״ט כיון דזוטרין נפיש הבלייהו  ת״ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא  ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונן  ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים  שעליו ת״ר מיחם אדם אלונטית ומניחה  על בני מעים בשבת ובלבד שלא יביא  קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני  מעים בשבת ודבר זה אפי׳ בחול אסור מפני  הסכנה ת״ר מביא אדם קיתון מים ומניחו  כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא  בשביל שתפיג צינתן ר׳ יהודה אומר מביאה  אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה  לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר  רשב״ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה  כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה  חוששת איבעיא להו שמן מה הוא לתנא  קמא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא  רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא רבה ורב  יוסף דאמרי תרוייהו להתירא שמן אע״פ שהיד סולדת בו מותר קסבר  ת״ק שמן אין בו משום בשול ואתא רבי יהודה למימר שמן יש בו משום  בשול והפשרו לא זה הוא בשולו ואתא ר׳ שמעון בן גמליאל למימר שמן  יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא  שמן אע״פ שאין היד סולדת בו אסור קסבר שמן יש בו משום בשול  והפשרו זהו בשולו ואתא ר׳ יהודה למימר הפשרו לא זהו בשולו ואתא רשב״ג  למימר שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו רשב״ג היינו ת״ק איכא  בינייהו כלאחר יד א״ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת  בו אסור אין יד סולדת בו מותר והיכי דמי יד סולדת בו אמר רחבא כל שכריסו  של תינוק נכוית א״ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית  המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן  שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בשול וש״מ כלי שני אינו  מבשל וש״מ הפשרו זהו בשולו היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה א״ר  יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ״ת בלשון חול  א״ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש של קודש אסור  לאומרן בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דאמר רב יהודה אמר  שמואל מעשה בתלמידו של ר׳ מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש  להדיח קרקע ואמר לו אין מדיחין לסוך לו קרקע אמר לו אין סכין אלמא  אפרושי מאיסורא שאני הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני אמר רבינא שמע  מינה המבשל בחמי טבריה בשבת חייב דהא מעשה דר׳ לאחר גזירה הוה  ואמר ליה טול בכלי שני ותן איני והאמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה  בשבת פטור מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות א״ר זירא אנא חזיתיה לר׳  אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר פשיטא דלא עקר  דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפי׳ עומדת בחצר לא קשיא הא  דלית  כי האי תנה. דאמר לעיל) משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור  הזיעה והכי לה נאסרה אלא ע״י הרומלין בממין מאתמול ואומרים  מזיעין אנחנו ואין כאן אלה עבירת דבריהם שאסרו את הממין: נפים  הצלייהו, ומזיע: מפשיר. מחמס לשון פושרין: מיתס אדס. מממס:  אלונטים. טיול״ה. ונראה לי בגד  שמסתפגין בו דבכל דוכתה קרי ליה  הלונטית: על גבי מעייס. כשהוא  מש במעיו ממממין לו כלי או בגד  ומנימו שם ומועיל: ובלבד שלא יביא  קומקומוס כו׳. שמא ישפכו עליו  ונמלא רומן בשנת בממין: מפני  סכנה. פעמים שהן רוממין: לא  שיממו. לא שינימס שס עד שיחמו:  אלא שמפינ לינתן. במקלתן. שתפיג  שמתחלף כמו ורימו לה נמר וירמיה  מח) מתרגמינן וכימיה לא פג: לא  בשביל שיבטל. שלא מנימנו מס  כדי בישול שתהא סיד סולדת בו:  סכה ידה. אבל להפשירו בפן כדרך  שעושה בחול לה ופליג הדרבי יהודה:  להתירה. מאי דאסר רבי יהודה  בשמן בישול שרי מ״ק ומיס דוקה נקטו  ולא שיממו דים בהן בישול אבל שמן  אע״פ שהיד סולדת דהיינו בישול  דר׳ יהודה שרי לת״ק: סולדת.  נמשכת לאמוריה מדאגה שלא מכוה.  חסו לשון והסלדה במילה (איור 1)  ואדאג ברעדה והמשך מתלונתי  מדאגת יום הדין אם הייתי יודע  שמיתתי קרובה ולא יממול: שמן  יש בו משום בישול. הלכך לח כדי  שיצטל אלא כדי שיפטר שרי דהפטרו  אין זה בישולו: ואמא רבי שמעון  למימר דהפשירו זהו ביטולו. הלכך  כרעבדין במול לח ליעביד אלא כלאמר  יד על ידי שינוי: לאיסורא. אמרה  תנא קמא לממן דמיא הוא דשרי להפשיר  אכל שמן הפשרו זהו בישולו: איכא  בינייהו כלאחר יד. דלתנא קמא אפי׳  ע״י שינוי אסור: והיכי דמי. סלול ים  שסולד מכתימה מועטת וים שאינו  סולד: נכנסתי. בשבת, ונחמי טבריה הוה  שלא נאסרו כדאמר לעילח) התירו להם  חמי טבריה: באמבטי. כגון בריכה  עשויה בקרקע שהמים נכנסים שס  ונחספין: ובקשתי להניח שס פך שמן.  להפשיר לסוך הימנו קודם הרמילה:  עול. מן המים: בכלי שני. שילטננו מעט  דכלי שני אינו מבטל ואח״כ מן הפך  לתוך אותו כלי שני. דהך אמבטי שהממין  נמשכין לה מן המעיין משיב לה ככלי  ראשון שנרתמו נו שאע״פ שהעבירו  מעל החור מבטל כדתנן לקמן (ד׳ מב.)  החילפם והקדירה שהעבירן מרותמין  לא יתן לתוכן תבלין: וש״מ הפטרו.  במקום הראוי לבישול: זהו ביטולו. דהה  להפשיר בעלמא הוא דקבעי וחסר ליה:  והיכי עביד הכי. להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ: להרהר. בדברי תורה: דברים של קדם. דברי תורה: אסור לאומרן. במקום  הטנופת ואפי׳ בלשון מול: אין מדימין. דלמח אתי לאשויי גומות: דהא מעשה דרבי אמר גזירה הזה. שגזרו על הזיעה ועל כרמין בחמי  טבריה הוא דהוי ורבי יהושע (6) דאמר לעיל [ע״אן בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה: וקאמר ליה עול בכלי שני. אבל ראשון לא אלמא ים כהן  משום בישול: מרדות, כדוי: שט. לף: דשט באמבטי. בשנת: ולא ידענא אי עקר. רגליו מן הארץ דקסבר כי מגן אין שטין על פני  המים במשילין פירותע) בנהכ גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה מבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא: אי לא עקר. רגליו:  לא ישוע. דאע״ג דליכא למיגור אסור: ואפילו עומדת במלר. דליכא למיגור שמה יתי מים ברגליו חוץ לארבע חמות: סא. דאסיר:  פשיטא  מפני שמפשיר מים שעליו. בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם  שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן  לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב״א דדומה כרוחץ במים  חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו׃  ובלבד שלא יביא קומקומוס  כו׳. פירוש כל זמן  שהאלונטית שם שמא יפלו המים על  האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי  לא יביא משום רפואה וגזרו אטו  שחיקת סממנים טפי מבאלונטית  דלא מיחזי כרפואה כ״כ׃  ושמע מינה כלי שני אינו  מבשל. תימה מאי שנא  כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת  אפי׳ כלי שני נמי ואי אין יד סולדת  אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש  לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד  על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו  זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל  זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי  שני אף על גב דיד סולדת בו  מותר שאין דופנותיו חמין והולך  ומתקרר׃ וכי תימא בלשון חול  קאמר ליה. ואע״ג דאסור להרהר  נימא דאין אסור להרהר אלא  בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול׃