דאיתותב
אינו נוטל ומחזיר. רבי יהודה אומר נעורת
של פשתן דקה הרי היא כזבל מניחין מיחם
על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה אבל לא
קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה
וטח את פיה בבצק ולא בשביל שיחמו אלא
בשביל שיהיו משומרים וכשם שאין טומנין
את החמין כך אין טומנין את הצונן רבי התיר
להטמין את הצונן ואין מרזקין לא את
השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו
מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה
ואינו חושש׃ הדרן עלך
במה טומנין במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה
יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם
ולובדקים בפרומביא וסוס בשיר וכל בעלי
השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין
עליהן וטובלן במקומן׃ גמ׳ מאי נאקה
בחטם אמר רבה בר בר חנה נאקתא
חיורתי בזממא דפרזלא׃ ולובדקים
בפרומביא׃ אמר רב הונא חמרא לובא
בפגי דפרזלא לוי שדר זוזי לבי חוזאי
למיזבן ליה חמרא לובא צרו שדרו ליה
שערי למימר דניגרי דחמרא שערי אמר
רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי
של זו בזו מהו נאקה באפסר לא תיבעי
לך כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא כי
תיבעי לך גמל בחטם מאי כיון דסגי ליה
באפסר משאוי הוא או דילמא נטירותא
יתירתא לא אמרי׳ משאוי הוא אמר לפניו ר׳
ישמעאל ברבי יוסי כך אמר אבא ארבע
בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל
והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל
בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא
תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר כתנאי
אין חיה יוצאה בסוגר חנניה אומר יוצאה
בסוגר ובכל דבר המשתמר במאי עסקינן
אילימא בחיה גדולה מי סגי לה סוגר
ואלא בחיה קטנה מי לא סגי לה סוגר
אלא לאו חתול איכא בינייהו תנא קמא סבר
כיון דסגי לה במיתנא בעלמא משאוי הוא
וחנניה סבר כל נטירותא יתירתא לא אמרינן
משאוי הוא אמר רב הונא בר חייא אמר
שמואל הלכה כחנניה לוי בריה דרב הונא
בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי
באורחא קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר
רב הונא חלש דעתיה דרבה בר רב הונא אמר אימא ליה מילתא כי היכי
דאיתותב
הרי זה כובל. דמוסיף הכלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום:
מימס. של נחשת: קדרה, משל חרם. יש ספרים שכתוב בהן אבל לא
מימס על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרצה ממימות
ומוספת הכלה למימס אבל בתוספתח גרסינן ומימס על גבי קדירה:
וטת את פיה (ב) בבלק. הגילום מבעו״י.
כל הנך מניחין נמי בשנת: ולא שיתמו.
שיהח העליון לונן ונתנו כדי שימוס
מחומו של תחתון: אלא שיהו מטומרין.
שהיו שניהן ממין ונתנו על גביו של
זה כדי שיהא מומו משתמר כהן:
ואין מרוקין. כמו מרסקין משברין
לחתיכות דקות: ברד. גלז״ח בלע"ז:
כדי שיזונו מימיו. מטוס דקה
מוליד בשנת ודמי למלאכה שבורה
המים החלו: אבל נותן לתוך הכוס.
של יין בימות החמה כדי לנגן
ואע״פ שנימות מחליו ואינו
מושם: במה בהמה יולאה כו׳. לפי
שאדם מלווה על שביתת
בהמתו בשנת ומידי דמינטרח ביה
בהמה הוי תכשיט וחוכמה ולא הוי
משוי ומידי דלח מינטרה ניה הוי
מסוי: אפסר. קבישטר״ה: נאקה.
דרומי״ל: במטס. מפרט בגמרא:
ולובדקים בפרומביה. מפרט בגמ׳:
בשיר. כמו אלעדה סביב לוהכו
וטבעת קבוע נה ומכניסין 13
רצועה או מכל ומושכין הבהמה:
וכל בעלי השיר. כגון כלבים [של]
ליידיס ומיות קטנות שנותנין שיר
לנוחרם לנוי: יולאין ונמשכין. מפרס
בגמ׳): ומזין עליהם במקומן. כמו
שהס בלואר הבהמה אס נטמחו:
וטובלן במקומן. מכניסין בהמה
למים להטביל את השיר: גמ׳
מאי נאקה. ומאי מטס: קיורתי.
שהיה קשה להשתמר מפני שנוכחת:
בוממה דפרולא. מחזי״ל בלע״ז. נוקב
את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין
טבעת: ממרח לובה. ממור הבא
ממדינת לוב כמו הכושים והלונים
דאסה בדברי הימים (ב טז): בפני
דפרולא. פריי״ס כעין שלנו. פגי כמו
זה קנה חמור ובית פגי (כ״מ ד׳ ט.)
קיבליי״ל בית ראשה ולחייה: לרו
שדרו ליה שערי. לכו מעותיו ושלמו
לו שעורים בלכור מעותיו ולא כלו
לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק
מנכל מהלך חלי שנה כדאמר
בהגול (כ״ק ד׳ קינג) והשיחוהו עלה
לקנות המור במקומו ויהכילנו
שעורים תמיד ונמלא ממורו טוב
ומשובח: ניגרי דתמרא שערי.
פסיעותיו של ממור לפי שעורים שהוא
אוכל: מחליפין. שאילתס נאקה
באפסר וגמל במטס מסו משוי הוא
ואסור: לאו למעוטי גמל במטס.
דאיתותב והכי קאמר ארבע בהמות הללו
משתמרים באפסר ואסורות ללאת במטס: לא למעוטי נאקה באפסר. דהואיל ולא מינטרה ניה משהוי הוא חבל נטירומא ימיכמה
כגון מטס לנמל לחו משאוי הוא: יוזאין באפסר. דלונדקי נמי מינטרח ביה: ה״ג כתנאי אין מיה יולאה נסוגר: כתנאי.
נטירומא יתירתח אי משוי הוא או לא: בסוגר. קולח״כ של חבל כדמתרגמינן ויתנסו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט): בתיה גדולה.
כגון דוב: קטנה, כגון נמייס וחולדה: ממול. לא בעי נטירומא אפילו כחיה קטנה שאינו מחב לברוח כל כך: במיקנה.
מבל קטן: הלכה כחנניה, ונטירותח יתירה לחו משאוי הוא: מלשא דעקים דרכה בר רב הונא, שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:
אינו נוטל ומחזיר. נראה לרשב״א דהיינו כרשב״ג דאמר בפרק
נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן
באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי
ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל ( לקמן קמב׃) מתני׳ דהיתה
בין החביות מגביהה ומטה על צדה
מוקי לה כרשב״ג משמע דרבנן
דרשב״ג שרו לטלטל את האבן עצמו׃
אין מרסקין לא את השלג ולא את
הברד. מכאן יש ליזהר שלא
ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת
ופעמים שמתקרשים ויש ברד
מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא
ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה׃
הדרן עלך במה טומנין
מתני׳ במה בהמה יוצאה. דאדם
מוזהר על שביתת בהמתו
דכתיב למען ינוח וגו׳ ומיהו לאו
דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך
ליכא אלא במחמר אחר בהמתו
כדמוכח בריש מי שהחשיך ( לקמן קנג.)
ובריש נדרים ( דף ב׃) דייק בהך
דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא
דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא
דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה׃
חמרא לובא. אומר ר״ת דלובא
היינו מצרים דכתיב ( נחום
ג ) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן
בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו
להמתין להם שלשה דורות ומייתי
עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב׃
או דילמא כל נטירותא יתירתא
לאו משוי היא. וא״ת תפשוט
ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא
אע״ג דסגי לה באפסר כדאמר
בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים
באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר
דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים
כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת
אלמא משמע דעדיף מאפסר וי״ל
דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה
נמי בהכי ולא חשיב משוי׃
קדמיה חמרא דלוי. משמע
שמכבדין בדרכים ובפ׳
אמר להם הממונה ( יומא לז.) נמי
אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך
הרב באמצע גדול מימינו וקטן
משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת
שבאו אצל אברהם וכו׳ והקשה ר״ת
דבפ׳ שלשה שאכלו ( ברכות מז.) מסיק
דאין מכבדין אלא בפתח הראוי
למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין
הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד
הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים
בחבורה אחת מכבדים בכל מקום׃