לאשתא
לתרוצי סוגיא עבידא הכא לסמוך עילויה
הוא דעבידא וסמיך עליה׃ טמאין מדרס
ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן
לעזרה׃ תני תנא קמיה דר׳ יוחנן נכנסין בהן
לעזרה א״ל אני שונה אשה חולצת בו ואת
אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה׃
לוקטמין טהורה׃ מאי לוקטמין אמר ר׳ אבהו
חמרא דאכפא רבא בר פפא אמר קשירי
רבא בר רב הונא אמר פרמי׃ מתני׳ הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים
בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה׃ גמ׳ מאי קשרים אמר אדא מרי
אמר רב נחמן בר ברוך אמר רב אשי בר אבין אמר רב יהודה קשורי
פואה אמר אביי אמרה לי אם תלתא מוקמי חמשה מסו שבעה אפילו
לכשפים מעלי אמר רב אחא בר יעקב והוא דלא חזי ליה שמשא וסיהרא
ולא חזי מיטרא ולא שמיע ליה קול ברזלא וקל תרנגולתא וקל ניגרי
אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא מאי איריא בנים אפי׳ בנות
נמי מאי איריא קטנים אפי׳ גדולים נמי אלא מאי קשרים כי הא דאמר
אבין בר הונא א״ר חמא בר גוריא בן שיש געגועין על אביו נוטל
רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו אמר רב נחמן בר יצחק
וסימניך תפילין וחילופא סכנתא אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר
גוריא סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי ואמר אבין בר הונא אמר
רב חמא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת כי הא דרב הונא
מבי רב ורב מבי ר׳ חייא ור׳ חייא מבי רבי כי הוו מיבסמי מייתי משחא
ומילחא ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו ואמרי כי היכי דציל
הא מישחא ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא ואי לא מייתי שיעא דדנא
ושרי ליה במיא ואמר כי היכי דליציל האי שיעא ליציל חמריה דפלניא
בר פלניתא ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מותר לחנק
בשבת ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא לפופי ינוקא בשבתא
שפיר דמי רב פפא מתני בנים רב זביד מתני בן רב פפא מתני בנים
ותרוייהו מתני להו באבין בר הונא רב זביד מתני בן קמייתא מתני
באבין בר הונא והאי מתני לה ברבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר
חנה לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי אמר אביי אמרה לי אם כל מנייני בשמא
דאימא וכל קטרי בשמאלא ואמר אביי אמרה לי אם כל מנייני דמפרשי
כדמפרשי ודלא מפרשי ארבעין וחד זימני ת״ר יוצאין באבן תקומה
בשבת משום ר״מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא
שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר בר
שלמיא משמיה דאביי והוא דאיכוון ואיתקל בעי אביי משקל דמשקל
מאי תיקו ואמר אביי אמרה לי אם לאשתא בת יומא לישקול זוזא
חיוורא וליזיל למלחתא וליתקול מתקליה מילחא ולצייריה בחללא דבי
צואר בנירא ברקא ואי לא ליתוב אפרשת דרכים וכי חזי שומשמנא גמלא
דדרי מידי לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא וליסתמיא באברא וליחתמי
בשיתין גושפנקי ולברזוליה ולידריה ולימא ליה טעונך עלי וטעונאי עלך
אמר ליה רב אחא בריה דרב הונא לרב אשי ודילמא איניש אשכחיה
ואיפסק ביה אלא לימא ליה טעונאי וטעונך עלך ואי לא לישקול כוזא חדתא
וליזיל לנהרא ולימא ליה נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע לי
וליהדר שב זימני על רישיה ולשדיין לאחוריה ולימא ליה נהרא נהרא שקול
מיא דיהבת לי דאורחא דאיקלע לי ביומיה אתא וביומיה אזל אמר רב הונא
לאשתא
למרולי סוגיא. לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו כותתות ולא לסמיכת כל גופו: אני שונה אשה הוללה כהן. הלמא נעל
קרינה ניה: המרא דאכפה. חמור הנישא בכתפיים. הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובמקומנו נקרא אלדפיס״א: קישורי.
משקל״ש שמהלכין בהם במקום טיט, וקשיא לי נהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו אבל מן המדרם למה טהורין: פרמי.
טלמוס״ח הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים: מתני' בקשרים. מפרש בגמרא: בונין. אישקליטים של זהב לנוי: גמ׳ אדה
מרי. כך שמו: קשרי פואה. גרנל״ח
קושרים בקטריס ומולין בלואר
לרפואה. ולא ידעתי לאיזה מולי:
מוקמי. מעמידין המולי שלא יגדל:
ס׳. קשרים: מסו. מתרפחין:
נגרי. פסיעות: נפל פותח בבירה.
נפל רפואת הפושה בבור דאין אדם
נזהר בכל אלו: מאי איריא בנים.
לרב יהודה פריך אי קיטורין דמתני׳
לרפואת חולי נינהו מאי איריה כנים:
נענועין. ברמור״ט. מגעגע עליו
ואינו יכול ליפרד ממנו ורפואה זו לא
שייכא בנקבות שאין החב מתכנן כל
כך מתחילתן שיהיו מגעגעין עליו:
תפילין. שיד ימינו קושרתו לשמאלו
זהו סימן לגירסה: סכנתא. שמגעגע
יותר מדאי: סמופי כסא. כוס סים
בו הכל כגון שעירו ממנו מיס חמין
וכופהו על הטיבור למי שמש במעיו
ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו
את המעיים ומושינן במקומן: למוך.
בכפות ידיו ורגליו: דרב הונא מכי
רב. שהיה נח מני רב שהוא כבו
וכן רב מני ר׳ חיים ור׳ חייה מבי
רבי: מכסמי. שכורין שהיו מסקין
את התלמידים. ואלו מפני שמטובין
הן היו עושין להן דבר להפג המ יינן:
לגוייםס דידייהו. תוכי ידיהס דהיינו
כף: דלייל. שהולך ונעשה עלול כל
שעה מחוס הבשר: שיעא דדנא.
מגופת המנית: דליל האי שיעה.
מחמת המיס: ליחנק. מי שנפרקה
חוליה של מפרקת לוארו (ג) ונופלת
בגרונו מולין אותו בראשו שיהא זוהרו
נפשט ודומה למניקה: לפופי. לכורכו
בבגדים וקוטרו בחגורה רחבה
ומתיישבין פרקי חבריו שהן ככין
ונשמטין במבלי הלידה וקורין
אנמלטויי״ר בלע״ו: ממני ננים. שתי
שמועות דאיירי נקטניס היה שונה
נמס רבי הוחנה בר הונח משמים
דרב ממח בר גוריה: כן. מדה
שמעתא דאיירי בקטן מתני בשמיה:
מרוייסו. געגועין ולפופי: כל מנייני.
כל למיטות. ומפני שכופלין אותן יש
ג׳ פעמים וים יותר קרי להו מנייני:
כשמא דאמא. פלוני בן פלונית:
דמיפרטי. כל לחשים שמפורם מניין
כמה פעמים שיאמרו ויכפלו אותו:
כדמפרטי. כופלין אותו כפי מניינו. ודלא
מיפרטי בהם סמס כפילתן ארבעין
ומד זימנין: אבן סקומס. אכן
שנושאות אותה נשים עוצרות שלא
יפילו וקורין לה קוטאנ״א בלע״ז:
במשקל. שום דבר ששקלוסו כנגדה:
ולא שהפילה, ולא תאמר שלא התיכו לצאת בה אלא לאשה שעלולה להפיל עוברה שהפילה כבר עובר אמר: ולא שעיצרה. שידוע
לה שהיא מעוברת: והוא דאיכון וסקל. שנמלא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שמיםרו ממנו חו הוסיפו עליו לכוונו: בס
יומא. שהמותו בכל יום: זווא חיוורא. לרוף וחדש: למלחמה. למקום שריפת המים שעושין נגרים על שפת הים להמשיך
מיס לבריכות רחבות העשויות לכך וכשנתמלאו סותם החרילין והשמש שורף את המים שמלומין הן ונעשה מלח: במלוא דבי
לוארו. תחת גרונו כנגד מפתחי מלוקו לשון רבינו הלוי: נירה ברקח. ליל״ח של שער: פרשת דרכים. מקוס ששני דרכים
מתפרשים: שומשמנא גמלה. נמלה גדולהט): דדרי מידי, שטוען כלום: לישקלים, לשומשמנה: בנובתא דנמשה. כמין קנה
של נחשת: ולססמייה בחברה, יסתוס פיה בעופרת: גושפנקי. מוממות. ולאו דוקא שימין נקט ולאו דוקא חותמות של זוכה
אלא סתימות הרבה זו על זו שעוה על העופרת ושוב זפת ושוב טיט: וליברזולים, ינענענו: ולידריה. ישאנו: ולימא ליה. לשומשמנה:
טעונך עלי. מה שהיית נושא השהנו: וטעונאי. המולי שלי: איניש אשכמיה ואיפסיק ניה. מולי כזה שזה עושה וכי אמר ליה
טעונך עלי זהו מולי של חברו: כווא חדתא. כלי חרס קטן חדש: אופן. הלוני: וליהדריה ז׳ זימני ארישיה. יקיפנו סביבות ראשו:
קישורי. פי׳ הקונטרס אשקצ״ש
והקשה בקונטרס ור״י
תירץ דכיון שאינם עשויים אלא ללכת
דרך העברה בטיט אינו טמא
מדרס ובערוך פירש דקישורי היינו
אשקצ״ש שעושין הליצני והן גבוהין
מאד ואינן אלא לרקד עליהן ולא
להילוך עבידי׃