11bהתרומהפרק רביעישקלים

הֲלָכָה  וּמֵבִיא קְטוֹרֶת וּמְחַלֵּל עֲלֵיהֶן וְְנוֹתְנִים  אוֹתָהּ  לָאוּמָנִין בִשְכָרָן אוֹתָן הַמָעוֹת מַה  יַּעֲשֶה בָהֶן רַבִי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי  יִנָּתְנוּ  לְבֵית גָּרְמוּ וּלְבֵית אַבְטִינָס שֶהָיוּ  בְקִיאִין  בפיטום  הַקְּטוֹרֶת  וּבְמַעֲשֵה  לֶחֶם הַפָנִים אָ ''רַ שְמוּאֵל בַר רַב  יִצְחָק וְְהֵן שֶיְּהוּ חַיָּיבִין לָהֶן מָעוֹת  מִשָּעָה רִאשוֹנָה רַבִי חַיֶּיהָ בַר בָא  בָעֵי  לאֹ הּיּוּ חַיָּיבִין לָהֶן מָעוֹת מִשָּעָה  הָרִאשוֹנָה  אֲתָא רַבִי ( ביבי ) בָא בְשֵם רַ '  חַיֶּיהָ  בְשֵם רַ ' יוֹסֵי ( יוחנן ) מקייצין  בָהֶן אֶת הַמִזְבֵחַ רַ ' בָא בַר כהֵֹן  בָעֵי קוֹמִי רַ ' יוֹסֵה מְחַלְּפָא שיטתי  ' דְר ' חִיָּיא בַר בָא תַּמָן צְרִיכָה  לֵיהּ וְְכהֹ פְשִיטָא לֵיהּ הָא דִצְרִיכָה  לֵיהּ בִכְלִי שָרֵת הָא דִפְשִיטָא לֵיהּ  בַקַּיִץ לַמִזְבֵחַ דאיתפלגון פיטמה  בְחוּלִּין רַ ' יוֹסֵי בֵי רַבִי חֲנִינָה אָמַר  פְסוּלָה  רַבִי יְהוֹשֻעַ בֶן לֵוְִי אָמַר כְשֵירָה  מַה טַעְמָא דְרַבִי יוֹסֵי בֵי רַבִי חֲנִינָה  קוֹדֶש  הִיא שֶתְּהֵא הווייתה בַקּוֹדֶש מַה  טַעְמָא דְרַבִי יְהוֹשֻעַ בֶן לֵוְִי קוֹדֶש  הִיא שֶתְּהֵא בָאָה מִתְּרוּמַת הַלִּשְכָה  אָמַר רַבִי יוֹסֵי בֵי רַבִי בּוֹן אָתְיָא  דְרַבִי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה כִשְמוּאֵל וּדְרַבִי  יְהוֹשֻעַ בֶן לֵוְִי כְר ' יוֹחָנָן  דְּתָנֵינָן  הַמַקְדִיש  נְכָסָיו  וְְהָיוּ בָהֶן דְבָרִים רְאוּיִן לְקָרְבָנוֹת צִבוּר רַבִי  יוֹחָנָן אֲמַר קְטוֹרֶת אָמַר רַבִי הוֹשַעְיָה תיפתר  בְאוֹמָן  מִשֶּל  בֵית אַבְטִינָס שֶהָיָה נוֹטֵל בִּשְׂכָרוֹ קְטוֹרֶת וּדְרַבִי יוֹסֵי בִי רַ ' חֲנִינָה כִשְמוּאֵל דְאָמַר רַב  הוּנָא בְשֵם שְמוּאֵל מַכְתֶּשֶת עָשוּ אוֹתָהּ כִכְלִי שָרֵת לַקּדֶֹש אָ ''רַ יוֹסֵי בֵי רַבִי בּוֹן אָמְרָה  ( ר ' זעירא קמיה ) רַבִי חוּנָא קוֹמִי רַבִי יוֹסֵי דָבָר שֶקִּדֵש בִכְלִי שָרֵת נִפְדֶה אָ ''לֵ וְְלאֹ  דִשְמוּאֵל הִיא דִשְמוּאֵל אֲמַר קַל הוּא בַמוֹתָר  דאיתפלגון  הוֹתִירוּ  תְּמִימִים  שְמוּאֵל  אֲמַר נִפְדִין כתמימים וְְרַבִי יוֹחָנָן אֲמַר נִפְדִין  כִפְסוּלֵי  הַמוּקְדָשִים  הוֹתִירוּ שְעִירִים עַל דַעְתֵּיהּ דִשְמוּאֵל אִם עוֹלָה  נִפְדֵית לאֹ כ ''ש חַטָּאת עַל דַעְתֵּיהּ דְר ' יוֹחָנָן  אָ ''רַ זְעֵירָא יִרְעוּ אָמַר רַבִי שְמוּאֵל בַר רַב  יִצְחָק מקייצין בָהֶן אֶת הַמִזְבֵחַ וְְקַשְיָא יֵש חַטָּאת  שֶקְּרֵיבָה  עוֹלָה אָמַר רַ ' יוֹסֵה שְׁנַיָיא הִיא שֶאֵין קָרְבְנוֹת  צִבוּר נקבעין אֶלָּא בִשְחִיטָה אֲמַר רַבִי חִיָּיא (  חנינה ) תַּנָּאֵי ב ''ד הוּא עַל הַמוּתָּר שֶיִּקְרְבוּ  עוֹלוֹת:  ליחליה לקטרת הבנין עצמו והמאי מפרישין כו׳: ומשני דליכא  בנין שלא בנו אותה כלום. והא על מעות החומנין קמני. אלמא  דבנו בנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות. עכ״ל גמרא שם.  והכי מתפרשת סוגיין מניה מעות של בדק הבית מה שלריך  ליתן לאומני הבנין ובעד הבנין וממלון הבנין. היינו לאחר גמר  הבנין חומר תימול קדושת מעות הבנין וכמסקנה דהמס:  ומביא קטרת. היינו מותר הקטרת הנ״ל: ומחללן עליהן. ר״ל  על מעות הנ״ל שיצאו למולין והן ביד הגזבר: ונותנן לאומנין  בשכרן. היינו המותר הקטורת שחילל על המעות והקטורת  יצאו למולין נותנין לחומנין בשכרן והמעות אזלי לתרומה ישנה  כדפירש הרמב״ם ולכן ל״ג הכח אותן מעות מה יעשה בהן.  דפשיטא דשס מותר הקטורת עליהן ואזלי לתרומה ישנה:  אמר רבי אומר אני יתנו לבית גרמי כו'. כלומר דרכי לא נימה  ליה שיבואו הקטורת ליד אומני הבנין רק דוקא ליד אומני  הקטורת וס"ל דמ״ם במתני׳ על מעות החומנין אע״ג דהמר  סתם אומנין ינתן לאומני הקטורת וה״ק שמפרישין מעות  מתרומה ישנה לשכר בית הבטינס כפי שמגיע להס בעד  מלאכת הקטורת משנה שעברה והוי השכר חולין תכף כשמזכה  להן הגזבר. ואחר כך מביא הגזבר מותר הקטורת ומחללן על  המעות החומנין הנ״ל ונותן הקטורת שנעשו מולין לידי הומני  הלכה  מן האומנין נותנין להן בעד הבנין ובעד השנה יחד: אותן המעות, שמיללו בו הקטורת והיה ראשונה לצורך החומנין מה יעשו בהן: ינתנו לבית גרמו וכו'. שמקבלין שכרן מתרומת הלשכה: והן וכו'.  והוא שיהו מייבין להן לבית גרמו מעות משנה שעברה דאי משנה הבאה אף שכרן נאה מתרומה חדשה: בעי, שאל אם לא היו וכו׳ מה יעשו במעות הראשונות: תמן צריכא ליה. מעיקרה מיבעיה ליה  והשתא פשיטה ליה דר׳ צא בשם ר׳ חייא בר בא אמר למילמייהו: ומשני הן צריכא ליה, הה דקמבעיה ליה אם הן באין לכלי שרת כשירי הלשכה או דהוו להו כמומר תרומת הלשכה אבל לקין המונח  ודאי בחין דחף מותר תרומת הלשכה לקין המזבח נאה: דאיתפלגון. דפליגי ״י צ״מ וכ״י צ״ל: פיטמה. לקטורת בכלי מול: קדש היא. קדם תהיה לכם: שתהא הווייתה בקדש, שכל מעשיה לא יהיו  חלא נקדם: שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל אין לריך  תקלין חדתין  לעשותס בקולם: דתנינן. נסיפה: המקדיש נכסיו. וקי״ל  כלומר כשהן בונין בבדק הבית היו קונין כל לרכי הבנין  סמס הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים ראוין  ממעות חולין כו׳ ולאחר שנגמר היו מקדישין אותו כן שהיו  לקרבנות צבור. וכל המקדים דבר הראוי למזבמ אינו יוצא  מביאין מעות של הקדם כשיעור דמי כל הבנין והשבח  מידי מזבח לעולם והראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד  שהשביחו האומנין בבנין ושכר החומנין ואמר שתחול קדושה  והראוי לקרבן לבור שאי אפשר להקריבו כך דצריך לקנות  שים במעות הללו על הבנין ונמלה קדום והמעות יצאו למולין  מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן: דבי  יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים רחוין לקרבנות  לבור היינו קטורת דחי בהמה הח תני לה בסיפה והיה  ראויה ליחיד כמו לגבור ואי יינות ושמנים וסלמות הח מני  להו אלא קטורת דאינה ראויה הלח לגבור חלמה עושין  מחלון קודם שיבואו לידי המוכר מיחצי מותר הקטורת מה היו  קטורת ממולין ובמון וקטיה לר״י צ״מ: באומן של בית  אבטינס, שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שנימותר אלא  שהיו לוקמין ממנו המר כך ולא הספיקו ליקמ עד  שהוקדשה ולעולם נקדם נעשית וכר״י צ״מ: מכתשת.  שקנו ופורעין אבל לא שכר החומנין שבונין בבנין שהכל היה  ששחקו בה הקטורת היתה כלי שרת לקדם דכל מעשיה  בקלס: דבר שקדש בכלי שרת נפדה, נחמיה ואכן מכן  בבנין באותו יום וממלון על שנח הבנין שהשביחו באותו יום  נותנין אותה לאומנין בשכרן: א״ל ולאו שמואל היא.  כלומר מאן אמרה להך שמעתמה שמואל ושמואל הוא  דאמר שהקילו נמותר קדסיס: דאיתפלגון. דפליגי שמואל  וכ״י: הותירו תמידין. שלקמו ממעות לבור מתרומת  משתלמת חלה לבסוף כשיגמור הבנין כו׳ ועדיין לא היה שם  הלשכה לתקן בערכין אין פוממין מששה טלמים מבוקרין  מותר הקטורת על המעות אבל כשמגיע ניסן שים שס מותר  בלשכת הטלאים וכשמגיע ר״מ ניסן לא היו מקריבין טוב  הקטורת שלריכין ללקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר  קרבנות לבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר מדם  הקטורת על אותן מעות מולין שיש ביד הגזבר שחילל על  נמלטו מדם והבח קרבנות מתרומה חדשה ונמלא בכל  לקדושתן כנתמלה ומוזכין ולוקמין כו׳ ופריך ואמאי ליחליה  שנה ושנה ד׳ טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה  הישנה והיינו שהותירו שלה הולרכו להקריבו בשנה  שעברה: שמואל אמר נפדין כתמימין. להכשירן בשנה זו  וממללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר  התרומה הישנה וכיון שיצאו למולין מחכין ולוקמין אותן  מתרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע״ג שאין בהמת קלסי  יחיד מתחללת בלח מוס כדקי״ל מואם כל בהמה טמאה  דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אילו של  לבור נפדין דלב ב״ד ממנה עליהן ובלה מולין אי אפשר  לפדותן ממעות תרומה חדשה שאין הקדם מתחלל על  סקדם: נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו  וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה לקדושת הגוף שבהן להיכן  הלכה ואינן מתחללין בלח מוס: הותירו שעירים. סקנו  הלבור מתרומת הישנה כגון שעיר של כ״ח אדר שנאבד  וכמלא בניסן: אם עולה נפדית. להקרינה עולה ואע״ג  שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין  נקין המזבח להקריב עולה אפ״ה נפדית להקרינה עלמה  עולה: לא כ״ש חטאת. שאם מנימין אותה שאינה קריצה  אלה עולה: ד״ז אומר ירעו. השעירים כמו העולות:  מקייצין בהן. נשעירים שנתותרו משנה לשנה את המונח  כשהמזבמ בטל מקריבין אותן לנדבות לבור: וקשיא יש חטאת קריבה עולה, דשעירי הלבור מטאת  סן וקין המזבח עולות הן: שנייא היא, שאני קרבנות לבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא  בשמיטמן וכל זמן שהן מייס רשות ביד לבור לשנותן למה שיכלו: תנאי ב״ד על המותרות. אפילו  מטאת שיקרינו עולות אבל שאר מטאות של לבור אין משתנין להיות עולות:  משנת אליהו  נוסחת רבינו הגאון נ״ע. וכדפריטית מה דמהפיך בגירסתו תמן פשיטה ליה דקאי אדלעיל ולהכי גרים לעיל בעי  בכלי שרת. ומה םבפניס קדשו רק דנירוזין ס״ל לר״ע דלא קלים להו וג״כ דין קודם להס דחס ים  זצח כו׳ ונפסלו בלינה ולהכי לקין המזבח משא״כ הכח לחד מ״ד פסולה היא ולכן מספקח ליה ומה  דלריכא ליה. היינו בכה״ג שנתפטמו הקטורת בחול דפליגי בזה אי כשרה אי פסולה ומספקח ליה  בדמיס חי אמי לקין המזבמ חו לה: דאתפלגון פיטמה בחול. בכלי מול: קודש היא. הווייתה בקולם.  מתיבת היא דרים לה שיהיה בכלי קודם וא״ל פסולה וסכי דרים לה בבבלי בפ"ק דכריתות: מתרומת  הלשכה. אצל פיטמה בחול כשירה: דתנינא. בסיפא דמתני׳: ראוים לקרבנות צבור. ר״י המר קטרמ  היינו הראוים לקרבנות לבור. דבהמה ואינך אחריני הא מני להו וכחוין ליחיד כמו לגבור אע״כ קטורת  דאינה ראויה אלא לגבור הרי דקטרת שנתפטמה בחול כשירה דהח נכסי מולין היו ואתיא כריב״ל  וקשיח לריב״מ: ולמי תפתר באומן שהיה נוטל בשכרו קטרת. ונתפטמה בקולם ול״ג של בית הבטינם  דהח המקדים נכסיו סתמא קמני דקאי חכל מי שהקדים נכסיו ולה מסתבר לחוקמי בבית אנטינס למוד  וגם הח רבי לחוד הוא דס״ל הכי דינתנו להומני בית הבטינם אבל ר״ם בר ניסנה וסתמא דמתני׳  לאומנין סתס נקט דהיינו אומני הבנין: ככלי שרת לקודש. אלמא דוקא כ״ם בעינן ונמול פסולה: דבר  שקדש בכ״ש נפדה. פריך אי איירי בנתפטמה בכ״ס היאך נפדה שיגיעו לאומנין ע״י החילול: ולאו  דמקיילין בהן כו׳ וז״ל דר״ם בר״י קאי הכולא מילתא דרבי יוחנן ולדידיה גם בתמידין לר״י מקיילין בהן כו׳  דשמואל היא. דהוא מרא דשמעתין וס״ל דהקילו במותר לענין פדיון: הותירו תמידין. הוצא בבבלי  פ״ק דשבועות (י׳ ע״ב). והיינו משום דתנן בערכין (י״ג). אין פוממין מסשה טלאים המבוקרין בלשכת  הטלאים וכשמגיע ר״מ ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות לבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר  במסכת ר״ה חדש והבח קרבן ממ״מ ונמלאו בכל שנה ארבע טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה  כ״ט בממידין. ומקשה ויש מטאת כו' הר״י שנייה כו׳ שאין קרבנות לבור נקבעין חלה בשחיטה ולפ"ז לא ישנה והיינו לח הולרכו לגבור להקריב בשנה שעברה והותירו: נפדין תמימים, להכשירן בשנה זו מחללין  אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן ריקועי פמיס ליפוי לבית  ק״ק כדלעיל וכיון שיצאו למולין מוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זה ואע״ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלח מוס כדקי״ל (מנחות ק״ח) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי