12bהתרומהפרק רביעישקלים

אָ  רַב חִזְקִיָּה בְשֵם רַב חִסְדָא תיפתר שֶפְדָאָן  תְּמִימִין והוממו רַבִי יוֹסֵה בְשֵם רַב חִסְדָא מַתְנִי  ' אָמְרָה כֵן וְְלָדָן וְַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פדיונין רַבִי  חִזְקִיָּה בְשֵם רַבִי יוֹסֵה קָדְשֵי בֶדֶק הַבַיִת שֶפְדָאָן  תְּמִימִין יָצְאוּ לְחוּלִּין אִין תֵּימַר לאֹ יָצְאוּ לְחוּלִּין  הֵיאַךְ קָדְשֵי מִזְבֵחַ חָלִין עַל קָדְשֵי בֶדֶק הַבַיִת בַעֲלֵי  מוּמִין קָדְשֵי מִזְבֵחַ חָלָה עֲלֵיהֶן ליידה מִילָה לגיזה  וְְלַעֲבוֹדָה הִפְרִיש נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וּלְפִסְחוֹ וְְלַאֲשָמוֹ  עוֹשֶה תְּמוּרָה רַ ''ש אוֹמֵר לְעוֹלָתוֹ עוֹשֶה תְּמוּרָה  לְפִסְחוֹ וְְלַאֲשָמוֹ אֵינוֹ עוֹשֶה תְּמוּרָה רַבִי שִמְעוֹן  בֶן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּוּם רַ ''ש לְעוֹלָתוֹ וּלְפִסְחוֹ וְְלַאֲשָמוֹ  אֵינוֹ עוֹשֶה תְּמוּרָה אָמַר רַבִי יוֹחָנָן טַעְמָא דְר ''ש שֶכֵן  מָצִינוּ נְקֵבָה בְעוֹף כְשֵירָה לָבאֹ עוֹלָה וְְא ''רַ יוֹחָנָן  טַעְמָא דְר ''ש בֶן יְהוּדָה אִם מִין בְמִינוֹ הוּא חָלוּק  עָלָיו כ ''ש מִין בְשֶאֵינוֹ מִינוֹ אֵיזֶהוּ מִין בְמִינוֹ שֶהוּא  חָלוּק עָלָיו כְּהָדָא דְתָנֵי אָשָם בֶן שָנָה וְְהֵבִיא  בֶן שְתַּיִם ( יצא ) בֶן שְתַּיִם וְְהֵבִיא בֶן שָלש לאֹ יָצָא  ( רבי שמעון אומר כל עצמן אינן קדושים ) אָ ''רַ  יוֹחָנָן רַ ''ש וְְר ' יְהוֹשֻעַ שְנֵיהֶם אָמְרוּ דָבָר אֶחָד כַמָה  דְר ' יְהוֹשֻעַ אֲמַר נְקֵבָה לְעוֹלָה לָא קִידְשָה אֶלָּא  הֶקְדֵש דָמִים כֵן רַ ''ש אָמַר נְקֵבָה לְעוֹלָה לָא קִידְשָה  אֶלָּא הֶקְדֵש דָמִים אֵין תֵּימַר קָדְשָה קְדוּשַּת הַגּוּף  יִרְעוּ אָמַר רַ ' אֲנִי רוֹאֶה אֶת דִבְרֵי רַ ''ש בַפֶסַח ( שמא  הקדש ) שֶהַמוֹתָר פֶסַח בָא שְלָמִים וְְלֵימָא אֵין אֲנִי  רוֹאֶה דִבְרֵי רַ ''ש בְאָשָם ( שמא הקדש ) שֶהַמוֹתָר  אָשָם בָא עוֹלָה אָמַר רַבִי אָבִין אִם הִקְדִיש פֶסַח  בָא שְלָמִים גּוּפוֹ קָרֵב שְלָמִים אִם הִקְדִיש אָשָם בָא  עוֹלָה אֵין גּוּפוֹ קָרֵב עוֹלָה מַהוּ כְּדוֹן הַהִין אָמַר  הֶקְדֵש דָמִים ( קדוש ) הִקְדִיש וְהָהָן אָמַר הֶקְדֵש גּוּפוֹ  ( קדוש ) הִקְדִיש: רַ ' זְעֵירָא בְשֵם רַ ''ש בֶן לָקִיש  טַעְמָא דְרַבִי יְהוֹשֻעַ דָבָר אֶל אַהֲרןֹ וְְאֶל בָנָיו וְְאַל כָל  בְנֵי יִשְרָאֵל וְְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אִיש אִיש מִבֵית יִשְרָאֵל וְגו  ' אֲשֶר יַקְרִיב לָהּ ' לְעוֹלָה הַכלֹ קָרֵב לְעוֹלָה לִרְצוֹנְכֶם  תָּמִים זָכָר מִנַּיִן אֲפִילּוּ נְקֵבוֹת ת ''לֵ בַבקֶֹר לְרַבוֹת  אֶת נְקֵבוֹת רַבִי יִצְחָק בִי רַ ''אָ שָאַל כְתִיב  זָכָר וְְאַתְּ אָמְרַתְּ בַבקֶֹר לְרַבוֹת אֶת הַנְּקֵבוֹת ודכוות  ' כְתִיב תָּמִים וְְאַתְּ אָמְרַתְּ בַבקֶֹר לְרַבוֹת בַעֲלֵי מוּמִין  מַה בֵינֵיהוֹן רַב אָמַר שִׁבְטָא דכדכדא בֵינֵיהֶן:  רַ ''אָ אוֹמֵר יִמָכְרוּ כו ' הַמִין: רַ ' אַבָהוּ בְשֵם רַ ''ש  בֶן לָקִיש טַעְמָא דְר ''אָ דַבֵר אֶל אַהֲרןֹ וְְאֶל בָנָיו  וְגו ' אֲשֶר יַקְרִיבוּ לַה ' לְעוֹלָה הַכלֹ קָרֵב עוֹלָה  לִרְצוֹנְכֶם תָּמִים זָכָר יָכוֹל אֲפִילּוּ עוֹפוֹת ת ''לֵ בַבקֶֹר  וְְלאֹ עוֹפוֹת רַבִי יִרְמְיָה וְְר ' בּוּן בַר חַיֶּיהָ הֲווֹן יְתִיבוּן  וְְאִמְרִין תַּמָן אָמַר רַ ' יוֹחָנָן טַעְמָא דְר ' שִמְעוֹן שֶכֵן  נְקֵבָה שבעוף כְשֵירָה לָבאֹ עוֹלָה וָכָא אָמַר הֵכִין  לממני׳ הנ״ל היינו באותן שקודם פדייה עכ״פ הוממו ונסי  דבבעלי מומין דקדשי מונח בעינן שקדס מוס קבוע להקלסן  אבל הוממו קודם פדייה אסורין אף לאחר פדייה כדתני  בסיפא הכח בצד״ה אף שהוממו קודם פדייה מותרין לאחר  פדייה בוולדן ומלכן אבל לא בנפדין תמימים: ס״ג מתני'  אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. משא״כ בצד״ס  והוא מתני' בתמורה (ז״א ב׳): ור' יוסי בשם רב חסדא. מניה  סייעתא דבהוממו ופדאן בקדסי בד״ה יוזאין לחולין כדאמר  רצי חזקיה במס ר׳ אמא תפתר כו׳ מדקמני המס וולדן ומלכן  כו׳ והמס בהוממו ופדאן איירי כדקמני בהדיא בגמרא דמתני׳  דבכורות שס כל מקדם הקדשן המ מומן ועלה קמני משא״כ  בבר״ה הרי דבבד״ה הוממו ופדאן יולאין למולין: הואך קדשי  מזבח חל על קדשי ב״ה. דקמני במתניתין ימכרו ללרכי עולות  אם גם אמר פדיונן אינם יוצאין למולין היאך ימול עליהן קדשי  מזבח לאחר מכירתן הח קי״ל בתמורה המד קדשי מונה ואחד  קדשי בדק הבית אין משכין אותן מקדושה לקדושה: ולמי  בעלי מומין קדושת מזבח חלה עליהן. כשהקדים בע״מ  לבד״ה ופדאן קדושת מזבמ חל עליהן: ליידה מילה. כלומר  קדשים. כל עיקר היכן קדושים וזהו מין עם מינו לשניהס  זכרים רק שחלוקין בזמן וס"ל דאינן קדושים כ״ט מין עם  שאינו מינו וכשב״י מסוס ר״ם אמר לה: ר' יהושע. דמתניתין  דאמר נקבות ימכרו לגרכי זבמי שלמים ויביא בדמיהן כו׳:  אלא להקדש דמים. דקהמר נקבות ימכרו ללרכי שלמים וחי  סוי קדים בקדושת הגוף הוי בעי רעיה עד שיסתאב. וזהו  דאמר אין מימר קדשה קדושת הגוף הל״ל ירעו עד טיפול  מוס וימכר ויקנה בדמיהן שלמיס וס״ל כרםצ'י אליבא דר״ם  קיימתיה.  תמימים אפילו לאחר פדיונן אסור: תיפתר. הא דקאמר ר׳ יוחנן שפודין תמימין ואח״כ הוממו יוזאין למולין וקמ״ל אע״ג דבשעת פדיון ממימין היו יוזאין למולין ופי׳ הרא״פ נזה אינו ממווכ כלל:  מתניתא. דפ״ז דחמורה אמרה כן דתנן המס ים בקדשי מונה וולדן ומלכן אסור לאחר פדיונן משא״כ בקדשי בדק הבית והיינו בשקדס הקדשן למומן ה״נ חס נפדו תמימים והוממו יולאין למולין: אין  תומר וכו׳. דאם נאמר לא יצאו למולין ח״כ לעולם בקדושת בדק הבית קיימין איך מכן במתני׳ לר״ח זכרים שהוקדשו לבד״ה ימכרו לצרכי זבחי עולות: בעלי מומין. המקדים בעלי מומין למזבח אע״ג  שהוא עובר משום חמשה שמות מ"מ קדושת מזבח חל עליהן: ליידה מילה. לאיזה דבר חל עליהן קדושת המזבח: ומשני לגיזה ועבודה. דאילו קדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה וקדסי מנובמ  אסורין: לעולתו לפסחו ולאשמו. ואלו אינן נאין הלח  זכריס: שכן מצאנו עולת נקבה בעוף כשרה. דאמר מר  תקלין חדתין  ממות וזכרות בבהמה ואין ממות חזכרות בעוף הלכך מל  שס דבעלי מומין דמזבח ממירי מתמימין דבד״ה ומה דחסר  עליה שס עולה שמרעה ותעשה תמורה: ואר״י טעמא  בבעלי מומין דמזבח בלה פדיון בבד״ה שרי בתמימין אף בלה  דר״ש. אליבא דרשב״י: אם מין במינו הוא חלוק עליו.  אפי׳ בחיל גופיה שמביא להפס הס שינה אינו חל עליו  בד״ה אף ממימין שרי עכ״פ לחמר פדיון ומניה סמס ממני׳  שס אשם כדמסיק כ״ש חס מקדים נקבה לחשס שאינו  קלום: ס״ג הביא בן שתים לא יצא. וכ״ה בבבלי  וברמב״ס: כן ר״ש אמר. לשיטת ר״ס בן יהודה דכל מידי  דלא חזי ליה לגופים לח נחתי ליה קדושת הגוף ואפילו  עולה הלכך אינן לריכין לרעות אלה ימכרו מיד לצרכי  אותו המין ואינן עושין תמורה: ס״ג א״ר אין אני רואה  וכו׳. וכ״ס כבכלי: שמא הקדש פסח בא שלמים, שכן  מותר פסח קרב שלמיס ושלמים בחין נקבה ואע״ג דהך  נקבה לה קרבה שלמיס אפי׳ לאחר הפסח חלה תרעה  מיהו שס שלמים עלה ונחתה לה קדושת הגוף: ופריך  ולימא ולא אראה דבריו של ר״ש באשם. הואיל ומותר  המס קרב עולה וחישתכח דהך נקבה דאמס עולה היה  ומיקדם קדושת הגוף: גופו קרב שלמים. הפסח עלמו  לאחר הפסח קרב שלמיס הלכך חל עליו שס שלמים: אין  גופו קרב עולה, אלה ירעה עד שיסתהב ודמיו יפלו  לנדבה לקיין המזבח: מאי כדון. במאי פליגי מ״ק וכ״ם  ודברי הרא״פ בזה אין נראין: ההן אמר וכו׳. מ״ק סבר  קדושת דמים קדם אפי׳ אינו אלא קדושת דמים עושה  תמורה דמגו דנמתח ליה קדושת דמים קדום כמי קדושת  הגוף וכ״ש סבר דוקא הס קדם קדושת הגוף מתחילה  הוא דקדם לרעיי׳ ולתמורה חבל קדושת דמים לח דלא  אמריקן מגו: איש איש מבית ישראל. ומן סגר בישראל  לאיזה דבר מל קדושת מזבח עליהן הח היכן ראוין למזבח:  אשר יקריב קרבנו לכל נדריהס ולכל נדבותס אשר יקריבו  תפתר לגיזה ועבודה. דאסולין קדסי מזבמ בגיזה ועבודה:  לה׳ לעולה: הכל קרב לעולה. כל מה שהס נולכיס  הפריש נקבה בו׳. איידי דתני במתנימין מילוקח דזכרים ונקבות  ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה׳ חפי׳ יינות ושמנים  סידר הכח פלוגתייסו מזה: לעולתו לפסחו כד'. שאלו כולן  וסלמות יהיה לעולה: ואת אמרת בבקר לרבות נקבות.  זכריס דוקה: מעמא דר״ש. דאמר לעולמו עושה תמורה, שכן  בתמים לח לכתוב זכר ולא בבקר: ומםני ודכוותה כתיב  מלינו נקבה כשירה בעוף לעולה. דקיי"ל ממות וזכרות בבהמה  תמים. דכתיב תמים זכר ואפ״ה קדם לדמי דתנן  ואין ממות וזכרות בעופות ולכן חל שם עולה עליה לעשות  המקדים בעלי מומין למזבח אף על פי שהוא עובר בלא  תמורה: טעמא דר״ש בן יהודה. דס"ל דבכולס אין עושה  תעשה מה שעשה עשוי דכתיב ולנדר לא יכלה רצוי הוא  תמורה: אם מין עם מינו כו׳, היינו במשס גופיה כדמפרם לה:  דלא מרזה הח מיקדם קדשי לדמי ה״נ לכתחילה לח  דתנן. בתוספתח פ״ק דונמים והוצאה בש״ס דמנחות תמורה  יקדים נקבה מיהו חי מיקדם קדשי לעולה קדשי לדמי:  (י״ט ל'): ה״ג אשם בן שנה כו׳. אפס כן צ׳ סנים אשם גזילות  מה ביניהון. מחי חיכה בין ר״ע לרבי ספייס: שיבטא  ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו חיל. אפס בן שנה אשם  דכדכדא ביניהון. וכדכד היינו ען שים לאורגיס שראסו  נזיר ומלורע דכתיב בהו כנם: ר״ש אומר כל עצמן אינן  מד ומעצירו על השתי כשהוא מתומ לפניו וסובט בו  המוטין ומקרב המצדילין בין שני מוטין העליונים  ותחתונים ומיד נומים להתפרק ונפתח שער לירות בו  מוט הערב וקהמר כב שים הפרש גדול ביניהם דהח  דקאמר ר׳ פפיים שהמקדים בפירוש כדברי ר״ח היינו  שהקדים בפירוש לבד״ה אבל הקדים סתס כר״י וכ״ע  סובר שסתם הקדשות לבדק הבית א״כ ה״ק כסס  שהכדכד מקרב המצדילין כך קרובים דברי ר״פ וכ׳  עקיצה דהמקדים בפירוש היינו שפירש נכסי ובהמה  דחף בעולה אינו עושה תמורה דסבר כל מידי דלא מזיא ליה  וכדפרישית במתני׳ ואפשר לומר דחף ר״ע מודה בזה  לגופים לא נחתא ליה קדושת הגוף והכי מוקי לה בתמורה (כ׳  ורא״פ פי׳ בענין אחר ודבריו תמוסיס ע״ס: הכל קרב  ע״נ) דר׳ יהושע ס״ל כרשב״י אליבא דר״ם: ה״ג א״ר אין אני  עולה. כל מה שנודרים ונודביס מדברים אשר יקריבו לה׳  רואה כו׳ שמותר פסח בא שלמים. כלומר הואיל ושייכי שלמיס  אפי׳ יינות ושמנים וסלמות יהיו לעולה: יכול אפי׳  בפסח ושלמים באים נקבה ואע״ג דהך לה קרבה נקבה אפילו  עופות. יקריב בדמיהן או אם הקדים עוף יקריבנה עולה:  שלמים לאחר פסח כמ״ש בתמורה י״ח נשתיירה לאחר הפסח  ת״ל בבקר. הח אינו מקריב בכל מה שמתנדב חלה עולת  מרעה מיהו שס שלמים עלה הואיל והוא שלמים נקבה ונחמה  בהמה בלבד: תמן אר״י וכו'. אהא דאר״ם המפרים נקבה לעולה עושה תמורה קאר״י דהיינו  לה קדושת הגוף: ס״ג ולימא אין אני רואה דר״ש באשם  טעמח לפי שמלינו נקבה בעולת העוף נחתי לה קדושת הגוף ועושה תמורה: והכא הוא אמר  שמותר אשם בא עולה, וכ״ה בתמורה שס כלומר וכיון  שמותר אשם בח עולה השתכח דהך נקבה דאשס עולה היה  ומקדים קדושת הגוף בעולת נקבה דהח מלינו עולת נקבה  בעוף: ולמי ר׳ בון אם הקדיש פסח כו׳ גופיה קרב שלמים.  ושם שלמיס עליה משא״כ באשם דאין גופו קרב עולה אלא ירעה עד שיסתהב ודמיו יפלו לכדבה לקין  המונח ולכן לא חל קדושת הגוף עליה: ה״ג מה פליגי. כלומר באיזה סברא פליגי כ״ם וכני דאמר אין אני  הכין. דהמקדים עופות ימכרו שמעינן דלא נחמי להו קדושת הגוף דאל״כ אסורין למכור: רואה וקאי אדסמיך ליה דמסיק דשפיר לא שייך פלוגתא דרבי אלא הפסח ומפרם פלוגתייהו בהדיה: החין  אמר הקדש דמים קדיש. ר״ש ס"ל דלא נמתח קדושת הגוף משום דמומרו צח שלמיס דהח הכח אין גופו  ובח עליה קדושת דמים בא נמי קדושת הגוף לענין תמורה וכ״ ס״ל הקדם גופיה קדיש דוקא מתחילה בעינן הקדם גופיה לענין תמורה ולה הקדם דמיס: ס״ג חברייא בשם ר׳ יוחנן כו׳ טעמא דהדין תניא. על