תָּנֵי
וְְאוֹכֶלֶת בְקָדָשִים וְְאֵינָהּ חוֹשֶשֶת שֶמָא
נִתְעַצֵּל בָהֶן וְְאֵין הַכהֵֹן חוֹשֵש שֶמָא
דָמֵי חַטָּאוֹת מִיתוֹת מְעוֹרָבוֹת בָהֶן
כִי קָאָמְרִינַן בַחַטָּאוֹת שֶמֵתוּ בַעֲלֵיהֶן
וְַדַאי וְְאִי אָמְרִינַן נברור ד ' זוּזֵי
ונישדי בְנַהֲרָא וְְאִידָךְ לִישְתְּרוּ הָא
אָמְרִינַן
בְעָלְמָא
רַ ' יְהוּדָה לֵית לֵיהּ בְרֵירָה: רַבִי
יוֹסֵה בִי רַ ' בּוּן ( ביבא ) אָ ''רַ
בָא בַר מֶמֶל בָעֵי אֲמַר הֲרֵי עָלַי
עֵץ מֵבִיא גיזר אֶחָד אָ ''רַ לְעָזָר
מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן שֶזֶּה קָרְבָן בִפְנֵי
עַצְמוֹ וְְזֶה קָרְבַן בִפְנֵי עַצְמוֹ כְהַאי
דִּתְנֵינַן
תַּמָן שְנַיִם בְיָדָם שְנֵי גָּזְרִי עֵצִים
קָרְבָן לְרַבוֹת אֶת הָעֵצִים רִיב ''לֵ
אָמַר עוֹבְיָין אַמָה בָאַמָה שׂוֹחֶקֶת
וְאַרְכַן
בְאַמָה גְּדוּמָה רַ ' חוֹנִי בְשֵם רַ '
אַמִי כְמִין טוּרְטָנֵי אָ ''רַ שְמוּאֵל
בַר רַב יִצְחָק לְפִי שֶלּאֹ הָיָה מָקוֹם
הַמַעֲרָכָה אֶלָּא אַמָה עַל אַמָה לְפִיכָךְ
לאֹ הָיָה בוֹ אֶלָּא אַמָה גְּדוּמָה וְְתָנֵי
כֵן אַמָה הַיְסוֹד אַמָה סוֹבֵב אַמָה
כַרְכוֹב וְְאַמָה קְרָנוֹת וְְאַמָה מַעֲרָכָה:
לְבוֹנָה לאֹ יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ נֶאֱמַר כָאן
אַזְכָרָה וְְנֶאֱמַר לְהַלָּן אַזְכָרָה מַה
אַזְכָרָה הָאָמוּר לְהַלָּן מְלאֹ קוֹמֶץ
אַף אַזְכָרָה הָאָמוּר כָאן מְלאֹ קוֹמֶץ
אִי מָה אַזְכָרָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן שְנֵי
קוֹמְצִין אַף אַזְכָרָה הָאֲמוּרָה כָאן
שְנֵי קוֹמְצִין אֲמַר רַבִי אִילָא כְלוּם
לָמְדוּ לַקּוֹמֶץ אֶלָּא ( מלחם הפנים )
מִמִנְחַת
חוֹטֵא מַה לְּהַלָּן קוֹמֶץ הֶחָסֵר פָסוּל
אַף כָאן קוֹמֶץ הֶחָסֵר פָסוּל אָמַר
רַבִי
יוֹסֵה מִילְּתָא דְרַבִי אִילָּא אָמְרָה הַמִתְנַדֵב (
מנחה ) לְבוֹנָה מְבִיאָה בְקוּמְצוֹ שֶל כהֵֹן ( גדול
) ( ר ' אלעי בשם ר ''א ) רַבִי חִזְקִיָּה בְשֵם
רַבִי יִרְמְיָה וְַאֲפִילּוּ בַקּוֹמֶץ הַבְעָלִים: זָהָב לאֹ
יִפְחוֹת כו ': אָמַר רַ ''אָ וְְהוּא שֶׁהִזְכִּיר צוּרָה
אֲבָל אִם לאֹ הִזְכִיר צוּרָה מֵבִיא אֲפִי ' צינורה:
שִשָּה לִנְדָבָה. ( רב אמר ) חִזְקִיָּה אָמַר
כְנֶגֶד שִשָּה בָתֵּי אָבוֹת בַר פְדָיָה אָמַר כְנֶגֶד
שֵש בְהֵמוֹת פָר וְְעֵגֶל וְְשָעִיר אַיִל גְּדִי וְְטָלֶה שְמוּאֵל אֲמַר כְנֶגֶד שִשָּה קָרְבְנוֹת ( קני
זבים וקני זבות קני יולדות ) חַטָּאוֹת וְַאֲשָמוֹת
הַמְנָחוֹת וְַעֲשִירִית הָאֵיפָה אָ ''רַ יוֹחָנָן ע ''יּ
שהנדב ' מְרוּבָה רִיבוּ לָהּ שוֹפָרוֹת הַרְבֵה כְתִיב
וּכְכַלּוֹתָם
הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶלֶךְ וְִיהוֹיָדָע וְגו ' רַ ''ש בַר
נַחְמָן בְשֵם רַבִי יוֹנָתָן אָמַר שְתֵּי נְדָבוֹת עֲשֵה
אשם מלורע ומותר מנחת מוטה ומותר עשירית
החיפה של כ״ג שגם היא נקראת מטאת שנאמר
יביא מטהתו זו עשירית בחיפה. ר׳ הושעיה אמר
כנגד מותר מטהת ומומר אשס ומותר אשם נזיר
ומותר השס מלורע ומותר קינין אלו קיני חוצה
ומותר מנחת מוטה מכל אלו לוקמין עולות הבשר
למס והעורומ לכהנים כשאר עולות שנאמר עור
העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, כתוב אחד אומר
אשה הוא חשוס אשם לה׳ וכתיב בפרשת כשה האםס
המושב לה׳ לכהן הח כילד כל שהוא נח מסוס חטה
ומשוס אשמה שהיה חייב אפס כגון השס גולות
אשם מעילות אשם תלוי השם שפחה חרופה הסס
נזיר השם מצורע חס הפרים הסמו ונאבד והביא
אחר תחתיו וכמלח הראשון ירעה עד שיסתחב וימכר
ויפלו דמיו לנדבה. מותר מטאת מי שהפרים חטאתו
ואבדה והביא אחרת תחתיה ונמלאת הראשונה לרבנן
דפליגי עליה דר׳ בתמורה פ״ד מרעה עד שתסתאב
ויפלו דמיה לנדבה דלה חזלא למיתה אלה הם נמלאת
לאחר כפרה ולר׳ דאמר אפילו נמלחת לאחר הפרשה
אזלא למיתה משכחת לה כגון שהפרים שמי נהמות
לאחריות האמת מרעה. ולר׳ שמעון דחמר כל
אבודין ממין אפילו הפריסן לאחריות לא משכחת לה
אלה כדאמר ר׳ חמי ספרים שני לבורי מעות
מתכפר באחד מהן והשני יפלו לנדבה ומוקי לה
בתמורה פ״ד אליבא דר׳ שמעון. א״ג ספרים מעות
לכל אלו ונותרו מותרן נדבה:
תקלין חדתין
כך הוא דינה שתביא דמיהן של שני המורים ונותנת בסופר
שכתוב עליה קינין שמס נותנין מעות קיני מונה: ואוכלת
בקדשים. שס גרס וטובלת כדתנן חגיגה (כ״א) המוכן
והממוסר כיפורים לריכיס טבילה לקודם: שמא יתעצל
בהן. דחזקה כהנים עושין שלימותן כדאמרינן במנחות (כ״ז
ב'): ס״ג ואינו חושש שמא דמי חטאות מתות
מעורבות בהן. מדאמרי' שתטיל בסופר זה ולא פליג עליה
רבי יהודה: כי קאמרינן בחטאת שמתו בעליה ודאי.
דחיישינן שמא יתוודע בבירור שמתה א׳ ונמלא כולן אזלי
לאיבוד חבל למימם שמא תמות לא חיישינן: ואי אמרינן
קָרְבָן
הקנין קלובין היו: ואוכלת בקדשים. לערב: ואינה חוששת שמא נתעצל בהן. לחזקה על ב״ד של כהניס שאינן עומדים משם עד שיכלו כל מעות של אותו סופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה
בקדטיס: ואין הכהן חושש וכו׳. ולא פליג ר״י משמע דכ״ע מודים דלא חיישינן שמא מתה אחת מהן: ומשני כי קאמרינן. לר״י דחיים לתערובת היינו שיוודע לן שבוודאי מת א׳ מהנותניםלהן
השופר נמצא שהן מעורבות: ופריך ואי אמדי כו'. כלומר אמאי ונברור ד׳ זוזי דמי החטאת ונאמר דאלו הן דמי החטאת שמתו בעליהן והשאר יקרבו ודקאמר ד׳ זוזי היינו זוזי פשיטי שמ׳ מהן הוא
דינר לורי והן דמי פרידה המת דתנן נו ביום עמדו קיין ברבעמים פי׳ פרידה אחת והרובע הוא מלי דינר לורי שהוא ד׳ זוזי מדינה א״כ חורמיה לש״ס למתני ד׳: לית ליה ברירה. לא סמכינן
הבריכה למשרי איסורא: בעי אם אמר הדי עלי עץ. ולא נוסחאות ישנות
אמר עלים שלח נתכוין אלה לעך אחד מהו שיביא ח׳ או
שניס: מתניתא אמרה כן. שאף גיזר א׳ הוה קרבן ונדרו
גדר: כהאי דתנינן תמן. ביומה פ״ב: ושנים שני כהנים
בידם שני גזרי עצים. ביד כל א׳ גיזר א׳ ס״מ שכל א׳
קרבן בפני עצמו: ס״ג קרבן לרבות את העצים. וס״פ
כתיב כי תקריב קרבן מנחה ומלינו לעלים שנקראו קרבן
דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העליס: באמה
שוחקת. פי׳ נחמה גדולה: גדומה. פחותה: כמין
טורטני. קנה מאזנים ול״ג דחעוניו קאי שלה היתה
עוניו חלה כטורטני והוא כמחק גודש סחה השנוי
בכבלי: אלא אמה על אמה, והמתח נהמתח היכי ימיב
וכתיב על העלים אשר על המזבח שלא יהו העלים יולאין
מן המונח לפיכך לא היו העלים חלה המס גדומה: ותני
כן. ומניה נמי הכי שמקום המערכה לא היה חלה חמה
על חמה: נאמר כאן. גבי לבונה דלחם הפניס חזכרה
דכתיב ונחת על המערכה לבונה זכה והיתה ללחם
לאזכרה: ונאמר להלן. גבי מנחה וקמן משם מלה קמלו
מסלמה ומשמנה על כל לנונתה והקטיר הכהן את
אזכרתה: אף כאן קומץ. לכל מערכה וכי היכי דסמס
מנחה מלה קומן אף סתם נדבת לבונה מלא קומן: ה״ג
אי מה להלן שני קומצין. וה״פ חי מה להלן בלמס
הפנים ב׳ קומלין כדאמרינן לעיל על כל מערכה קומן
אף סתם נדבת לבונה צ׳ קומלין: כלום למדו לקומץ.
לבונה חלה מלחם הפנים והתס בעינן שיהח כל קומן
בפני עצמו מלח והס חסר ממנה פסול ש״מ אע״ג
דבהלטרפות ים שני קומלין כגון שהשני יתר אפ״ה פסול
כדילפי׳ ממנחת מוטה ס״מ דכל קומן קרבן בפני
עלמו: מילתא דרבי אילא אמרה. מדברי ר׳ חילה
שמעיכן: ס״ג המתנדב לבונה מביאה בקומצו של
כה״ג. וה״פ מדיליף לה מנלחם הפנים ובפיים נעשה ולה
ידעינן הי כהן דמתרמי וצריך שיהיה הרבה שיקמון
ממנו גדול שבכהניס: ואפי׳ בקומץ הבעלים. ממנחה
ילפינן ויכול ליתן אותה לכל כהן שירלה שבאותו משמר:
והוא שהזכיר צורה. דאמר מטבע: צינורא. שיעורו
מזלג קטן: כנגד ששה בתי אבות. הכהניס שתקנו להס
חכמים שיהח כל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד
ששת ימי השבוע שיעבור כל אחד ביומו ובשנת כולן שוין
שיהח שלום ביניהן שעורות של בהמות הנקמות מן
השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין
המזבח בטל לא היו לוקמין מן השופרות ואם לא היה
ברירה כו׳ ד׳ זוזי. שיעור דמי פרידה אמת כלמכן בקינין
להם חלה שופר אחד התי לחגלויי דשמא באותו יום של
עמדו קינין ברבעתיס: ד״י ל״ל בדירה. ואכן לר״י
בית חב הראשון או השני יביאו נדרים וכדבות הרבה ולא
קיימינן: בעי. שחל מה שאמר חס יסכימו כן כדפריטים
יטול הבית חב מן הסופר כלוס ובשאר ימות השבוע לא
בפרק קמא: מביא גזיר א׳. דמשיב קרבן נפ״ע שזה קרבן
יבואו נדרים וכדבות הרבה נמלא אותן בתי אבות
בפ״ע. כ״ח מסגיזרין: בידם, ביד כל אחד גזיר א׳ ס״מ
מקריבין מן השופר שלא יהא המונח בטל וסוו עורות
דכל אחד קרבן בפ״ע ולכן היה כהן לכל אחד: שוחקת.
שלהם ומכלו הנך קמחי בהדי הנך ואמרי ים לכם עורות ואנו אין לנו כלום ואי מטוס הכך רווחת וגדולה, ועוביין של כל אחד וא׳ כדאמר שכל א׳ קרבן נפ״ע ולכן קאי אכ״א בפ״ע דלא
עולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו מזלנו גרם ח״כ פעמים שמקריבים שלמיס והעורות כרא״פ: גדומה. פחותה: טורטני, קנה מאזנים ואפי׳ כ״ם בעוביה. א״ג שיהיו שוין בהיקם אורכן
לבעלים הלכך קינו ששה סופרות שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעו' נאות נותנין אותו כעוביין כקנה מאזנים שוין. כך למדתי ממשמעות פי׳ הרמב״ס במתני׳. ח״כ כמחק גורם סמה
לו׳ סופרות: כנגד פר וכו'. שהמתנדב פר ועולה מביא ונותן לסופר שכתוב עליו פר מנה כמ״ש בבבלי זבמיס (מ״נ ב׳): לפי שלא היה בו'. דבעינן עלים ע״ג המזבח שלא ילחו העלים מן
כדאמרי׳ יביא במנה והמתנדב עגל מניה ה׳ סלעי׳ ונותן לסופר שכתוב עליו עגל וכן כולס המונח לפיכך לא היו העלים אלא המה גדומה: ותני כן. שלא היה מקום המערכה חלה חמה:
והכהניס מקריבין מכל סופר קרבן הכתוב עליו ומתני' רבי היה דאמר קטן והביא גדול לא
ילה: קני זבים וקני זבות. במד ניתנו דשס זב חמד הוא: וחטאת ואשמות. נתרין הוו:
המנחות. היינו מותר מנחת מוטה דללבור הזיל דחילו מותר מנחת יחיד הוסיף משלו ומביא
מנחה אחרת: ועשירית האיפה. שכה״ג מקריב בכל יום ואם ספרים לעשירית החיפה של יוס
וניתותרו שוב אין יכול לצרפו לשם מחר חלה תפול לנדבת לבור וכדר״ח לעיל בפ״צ דף מ׳ לבונה בפ״ע דמתני׳: נאמר כאן. היינו בלבונה הבאה עם המנחה כתיב ואת כל הלבונה וגו׳
ורש״י במנחות פרק החומר עלי ים לו גירסה אחרת ע״ם: ריבו לה שופרות הרבה. כדי שלא אזכרתה לה׳ ומשמע להו דאת כל הלבונה דקאמר היינו כל שם הקטורת לבונה אף הבאה בפני
יתעפטו המעות: ה״ג כתיב וככלותס וכו׳: שתי נדבות עשה, דבמלכים כתיב ויקמ יהוידע עלמו וכדמשמע בבבלי מנחות (ק״ו ב׳): ונאמר להלן. נלחם הפנים ונחת על המערכת לבונה זכה
הכהן ארון אחד ויקוב מוכ בדלתו ויתן אותו הגל המזבח בימין וגו׳ ובד״ה כתיב ויאמר המלך וגו׳ לחזכרה: מה להלן מלא קומץ. למערכה וכדתקן במתני׳ דמנחות (ק״ו ב׳) ואם חסר ממלא
משנת אליהו
קומן פסול כדאמר שס נהריה: אף כאן מלא קומץ. וחסר פסול: ה״ג אי מה להלן ב׳ קמצים.
גירסאות להתלמודים בהא דתני כ״י בר״י: תני כן אמה כרכוב בז׳. מרן לא גרם המה יסוד ואמה סובב כלחס הפנים כמ"ש במתני׳ ב׳ בזיכין צ׳ קומלין לכל מערכה קומן א׳ ה״נ הכה: כלום למדו
לקומץ מלחם הפנים אלא ממנחה למדו. כ׳ אילא נח לסתור מה דהתחיל ללמוד מלמס הפנים
בקומלו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקים לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה
משא״כ בקמלין דבזיכין דלחס הפנים לדברי הכל חסר פסול כדאמר התס: מילתיה דר״א אמרה.
מדבריו מוכח: ס״ג המתנדב לבונה מביאה בקומצו של כהן. דהואיל דלמד ממנחה ודינו
כלבונה הבאה עם המנחה אף לקולא חס כן לכולח מילמח נשוויה למשערינן בשיעור קומלו של יד
לפרם כהן גדול הגדול שבכהנים ושגה מאוד:
דוחזי: צינורא. מזלג קטן: כנגד ו׳ בתי כו'. מכל משמר חלוק לו׳ בתי אבות כנגד ו׳ ימי השבוע
הדרן עלך שלשה עשר שופרות
זה עובד יומו וזה יומו ובשנת כולן שוין ולכן תקנו ו׳ סופרות שלה יטול זה משופרו של זה ולא
אמי לאינלויה כדאיתא בבבלי מנחות (ק״ו) וע״ם: ששה בהמות פר. שהמתנדב פר לעולה מביא
ונותן לשופר ששמו פר במנה אחד דפר במנה אחד: ועגל, המתנדבו מביא ה' סלעים ונותן לשופר ששמו עגל וכן כולם והכהנים לוקחים מסופר ששמו פר ומקריבים פר ויקרבו מאותו סופר פריס