20bמעות שנמצאופרק שביעישקלים

בַר  עוֹלוֹת אָ ''רַ זְעֵירָא כַמָה דְאַתְּ אָמַר תַּמָן תַּנָּאֵי ב ''ד  הוּא עַל הַמוֹתָרוֹת ( האובדות ) שֶיִּקְרְבוּ עוֹלוֹת כֵן  אֶת מָר אוּף הָכָא תַּנָּאֵי ב ''ד הוּא עַל הָאוֹבְדוֹת  שֶיִּקְרְבוּ עוֹלוֹת אָ ''רַ יוֹסֵי לּרביּ יַעֲקבֹ בַר אַחָא אֵין  זֶה מֵזִיד אָ ''לֵ מִכֵּיוָן שֶהוּא תְּנַאי ב ''ד אֵין זֶה מֵזִיד:  אָ ''רַ יֵסָא עַד דַאֲנָא תַּמָן שְמָעִית קַל רַב יְהוּדָה  שָאַל לִשְמוּאֵל הִפְרִיש שִקְלוֹ וּמֵת אָ ''לֵ יִפְלוּ לִנְדָבָה  וּמוֹתַר עֲשִירִית הָאֵיפָה שֶלּוֹ רַבִי יוֹחָנָן אֲמַר יוֹלִיכֵם  לְיַם הַמֶלַח רַ ''אָ אָמַר יִפְלוּ לִנְדָבָה עֲשִירִית הָאֵיפָה  שֶל כ ''גּ רַבִי יוֹחָנָן אֲמַר חוּצָה אוֹתָהּ וְאָח  ''כ מְקַדְשָהּ רשב ''לֵ אָמַר מְקַדְשָהּ וְאָח ''כ חוּצָה  אוֹתָהּ מַתְנִיתָא פְלִיגִי עַל רַבִי יוֹחָנָן מַקְרִיב מֶחֱצָה  וּמֶחֱצָה אָבֵד פֵתֶר לָהּ שֶכֵן אֲפִי ' מָעוֹת  יֵלְכוּ לְיַם הַמֶלַח מַתְנִיתָא פְלִיגִי עַל רַ ''ש  בֶן לָקִיש נִמְצְאוּ שְנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין וּשְנֵי חֲצָאִין אֲבוּדִין  וְְתָנֵי עֲלָהּ מֶחֱצָה רִאשוֹן וּמֶחֱצָה שֵנִי תְּעוּבַר צוּרָתָן  וְְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּרֵיפָה פֵתֶר לָהּ כַר ' יִשְמָעֵאל  דְאָמַר עִשָּרוֹן מְקַדֵש כְּשֶׁהַכֹּהֵן מִתְקָרֵב תְּחִילָּה  לַעֲבוֹדָה מֵבִיא עֲשִירִית הָאֵיפָה שֶלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְיָדוֹ אָ '  כהֹ ''גּ וְְאֶחָד כהֵֹן הֶדְיוֹט שֶעָבְדוּ עַד שֶלּאֹ הֵבִיאוּ  עֲשִירִית הָאֵיפָה שֶלָּהֶם עֲבוֹדָתָן כְשֵירָה רַבִי מְנָא בָעֵי  מֵימַר בוֹ בַיּוֹם שֶׁנִּתְקָרֵב תְּחִילָּה לַעֲבוֹדָה בוֹ בַיּוֹם  נִתְמַנָּה לִהְיוֹת כהֵֹן גָּדוֹל מֵבִיא שְתַּיִם אַחַת לְחִינּוּכוֹ  וְְאַחַת לְחוֹבַת הַיּוֹם תּוּפִינֵי בִשְעַת הַבָאָה תּוּפִינֵי  וְְאֵין בְשַחֲרִית תּוּפִינֵי וְְהָא תָּנֵינַן הֱֶעמִידוּ עוֹשֵה  חֲבִיתִּין לַעֲשוֹת חֲבִיתִּין אָ ''רַ חִיָּיא בַר אַחָא לַעֲשוֹת  חַמִין לָרְבוּכָה תּוּפִינֵי רַבִי יַסָּא בְשֵם רַ ' חֲנִינָה  מְטַגְּנָהּ וְאָח ''כ אוֹפָה אוֹתָהּ רַבִי אַחָא בְשֵם רַ '  חֲנִינָה אוֹפָה אוֹתָהּ וְאָח ''כ מְטַגְּנָהּ תּוּפִינֵי תֵּאָפֵינָה  נָא רַבִי אוֹמֵר תֵּאָפֵינָה נָאָה רַבִי דוֹסָא אוֹמֵר תֵּאָפֵינָה  רִיבָה אָתְיָין אִלֵּין פלגוותא כהינין פלגוותא מֵ  ''ד תֵּאָפֵינָה נָאָה כמ ''ד אוֹפָה וְאָח  ''כ מטגנ ' וּמ ''ד תֵּאָפֵינָה נָא כמ ''ד  מְטַגְּנָהּ וְאָח ''כ אוֹפָה לאֹ סוֹף דָבָר שֶמֵת  אֶלָּא אֲפִילּוּ נִטְמָא וְַאֲפִילּוּ נִדְחֶה מִמּוּם  תָּנֵי ( ר ' יוסי בן עזי ) רַ ' יְהוּדָה בַר  פָזִי דָבָר דַלְיֵהּ וְַאֲפִילּוּ נִדְחֶה מִמּוּם מִנַּיִן  לְכהֵֹן גָּדוֹל שֶמֵת וְְלאֹ מִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו  שֶתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּל יוֹרְשִים ת  ''לֵ מִבָנָיו יַעֲשֶה אוֹתָהּ יָכוֹל יְבִיאֶנָּה  לחציים ת ''לֵ אוֹתָהּ כוּלָּהּ אָמַרְתִּי דִבְרֵי  רַבִי יְהוּדָה רַ ''ש אוֹמֵר אֵינָהּ בָאָה אֶלָּא  מָשָל צִבוּר שֶנֶּאֱמַר חקֹ עוֹלָם ( ממי  שהבריות שלו ) מִי שֶׁהַבְּרִית כְרוּתָה  לוֹ  כָלִיל תָּקְטָר כָלִיל לְהַקְטָרָה: כהֵֹן גָּדוֹל שֶמֵת וְכו ': רַבִי  בָא בַר מֶמֶל בָעֵי מְחַלְּפָה שִיטָּתֵיהּ דְר ''ש תַּמָן אֲמַר  מָשָל יוֹרְשִין וְְהָכָא אָמַר מָשָל צִבוּר אָ ''רַ חַיֶּיהָ  ריבב״ן  דבעזרה אסור דאין יכול להביא מולין בעזרה ואעפ״י  שבאכילת חולין לצורך אכילת קדשים הן מלמ של  הקדם לא יאכל עמהן: ועל הפרה שלא יהיו מועלין  באפרה. נפ׳ התכלת פריך וכי תקנה דרבנן היא  מדאורייתא היא דכתיב מטאת היח מלמד שמועלין  בה. בה מועלין ולה בהפרה אמר רב אשי שתי  תקנות הוו דאורייתא בה מועלין בהפרה אין מועלין  כיון דמזו דקה מזלזלין וקח עבדי מינה למכתן גזרו  בה מעילה כיון דקה מזו דקה פרשו מספק הואה  חוקמוס אדאורייתא: ועל הקינין הפסולות. קיני  חוצה שנפסלו והיא אינה יודעת ואוכלת בקלסיס  תקלין חדתין  הוקדשו לשלמים שנקבות ג״כ כשרין ולא לעולות וכולן זבמי  שלמיס: אמר רבי זעירא כמה דאת אמר כו׳. רבי זעירה פריק  לה לקושיה קמח דחימא זכרים הוי לשלמים והיאך מקריב עולות.  דלא קשיא כלל דהח לעיל גבי קינין וגוזלי עולה דפריך וים חטאת  קרינה עולה ואמרי׳ תנאי ב״ד הוא על החוברות שיקרינו עולות  ה״נ תנאי ב״ד הוח על החובדות שיקרינו עולות אע״ג דחזי  שקלים כהן הדיוט אין נכנס לעזרה אח״כ הביא עשירית החיפה  משלו ועובדה בידו כו׳: אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט.  דמנים במנחות (נ״א ב׳) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳  ביום המשח אותו יכול יהיו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד מ״ל  אשר יקריבו לה׳ אהרן בפני עצמו ובניו בפני עלמס בניו הלו  כהני הדיוטות: ס״ג עבודתן פסולה. דעשירית החיפה מעכבת  בכהונת כהנים גם לדורות: בעי מימר בו ביום נתקרב תחלה  קָרְבָן  הוא וכו׳ ול״ק לר״י: כמה דאת אמר תמן. בריש פרקין: תנאי ב״ד הוא על האובדות שיקריבו עולות. הלכך לא חיישינן דלמח שלמים הן: אין זה מזיד. נחמיה וכי אין זה כמחלל מזיד שלמיס על  עולות: מכיון שתנאי ב״ד הוא, עקרו לשם שלמים מיניה וכאילו לא נתקדם מעולם למס שלמים ואין זה מחלל במזיד: עד דאנא תמן. כשהייתי בבצל שמעתי ששאל ר״י לשמואל הפרים שקלו ומת מה  יעשה בו: מותר עשירית האיפה של בה״ג. כגון שהפרים מעות לעשירית החיפה של היום וניתומר שאינו ראוי למחר מה יעשה בו: יוליכם לים המלח. לא נסנין ולח מועלין נו: חוצה אותה ואח״כ  מקדשה. אבל הכלי שמודדין נו העשרון לא היה קודם: מקדשה. כל העשרון בעשרון: ס״ג מקריב מחצה ומחצה אבד. כ״ה במנחות פרק התכלת: וחיירי כגון שנטמא מחלה של בין הערבים שמניה  עשרון שלס ומולהו ומקריב מחלה ומחלה חבר שמעינן נוסחאות ישנות  דאינה קדושה למלחין אלא כולו בבת אחת וכיון דלא  צריך למחלה השני שכבר נתקדם הרי הוא אבד וקטיה  לר״י: שכן אפי׳ מעות. שנתותר מעשירית החיפה סובר  כ״י שילכו לים המלח דה״ל מותר עשירית החיפה  וכדאמר ר״י בסמוך וכ״ש הסולת שניתומר: ה״ג ממנימה  פליגה על כ״י נמלאו וכו׳: נמצאו ב׳ חציין וכו׳. קאי  אכה״ג שהקריב מחלה שמרית ומינו אחר תחתיו מניה  עשרון שלס ומולהו ומקריב ומחלה אבד נמלחו צ׳ מלחין  אונדין וב׳ מלחיס קריבין: תעובר צורתו. ויפסול בלינה  וקשיא לר״י למה ליה עיבור זוכה ולמה יולא לבית  השריפה הח לח נתקדם מעולם וחי מטוס מותר עשירית  החיפה יוליכס לים המלח אבל שריפה לא צריך: פתר  לה. לממני׳ כר״י דאמר עשרון מקדם וכיון שלריך ליתנו  לתוך העשרון כדי לחלותו דלכ״ע למצוה צריך להביא  עשרון שלס מביתו כדי לחלומו ח״כ כבר נתקדם ויולא  לבית השריפה: כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה. והיינו  יוס מנוכו צריך להביא עשירית החיפה משלו שנאמר זה  קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשמ אותו  עשירית החיפה וגו׳ ובניו היינו כהניס הדיוטיס: ועובד  בידו. הוא עלמו מקרינה: בו ביום נתקרב בתחלה  לעבודה. כהן שלא עבד כל ימיו ונממנה להיות כהן  גדול: מביא שתים. שתי מנחות מעשירית בחיפה: אחת  לחנוכו. ככהן סליוט: ואחת לחובת היום, שהוא מציתי  מבימין כמ״מ ועל מחבת בשמן תעשה ומגן נמנמות (ג׳ ע״ב)  כ״ג שמקריב בכל יום: תופיני. כתיב מרבכת תביאנה  מופיני וקדרים בשעת הבאה אז תאפנה אבל לא בלילה  שלפניו: ואין בשחרית תופיני. היינו קודס עלות השחר  לה יחפו אותן: ופריך והא תנינן. נתמיד פ״ק: העמידו  רכשמביא העשרון שלס תחילה מולה למלחין ואחר כך מקדם  עושי חביתין בשחרית קודם עלות השחר לעשותו  חביתין. ושמעיכן שבלילה היתה נאפית: ומשני לעשות  חמין לרככם, העמידוהו אז חבל לחפות לא היו חופין  במנחות שס בכ״ג שהביא מחלה בבקר ומת ומינו אחר תחתיו לא  עד עלות השחר (ודברי הר׳ אליהו פולדח בסוגיה זו אינן  יביא מלי עשרון מביתו ומלי של ראשון אלא מביא עםרון שלס  ממווריס): מטגנה. בממנת ואח״כ חופה אותה בתנור: לרכבד  ומוליהו מקריב מחלה ומחלה אבד וקשיש לרבי יוחנן דס״ל מולה  תאפנה נא. בשעת אפייה בתנור מהח נח כמו אל  מחלה א״כ למה מחלה אבד הח לא נתקדם חלי השני: ומשני  תאכלו ממנה נח כלומר מהח מבושלת קלת ולא כל לרכה  שכן אפילו מעות כו'. שזה נקרא מותר עשירית האיפה והוא  והיינו טגון דבהח מודו כ״ע דתרווייהו בעינן דכתיב על  ס״ל לעיל אפי׳ במעוח דמותר עשירית החיפה יוליכס לים  ממנת בשמן וכתב מופיני: תיאפנה רכה. אפיות הרבה  המלח: ה״ג מתני' פליגא על ר״י נמצאו ב׳ חצאין כו׳.  חופה ומטגנה וחופה: תיאפנה נוי. בשעת חפייתה  מטננה במתניתין הנ״ל והיינו מחלה שנשאר מכ״ג שמת ומחלה שישאר  בתנור תהא נאה וחס מטגנה תחלה הרי היא שמורה מן  ואח״כ ממנו ומני עלה שס (ג׳ ע״נ) מני תנח קמיה דר״ג וכ״ה  השמן ומן המחבת: אתיין אילון פלגוותא וכו'. כלומר אופה  בתוספתח פ״ז דמנחות: ראשון. שנשאר מכהן ראשון: צורתן.  פלוגתא דחמוראי אמיין בפלוגתא דהנך תנאי וכדמסיק: וא  יפסלו בלינה וקטיה לרבי יוחנן דלדידיה מעיקרה לאיבוד אזלי  לא סוף דבר שמת. לאו דוקא שמת כה״ג מניח השני מטגנה  ודינן כדין מותר עשירית האיפה ל״ל עיבור לורה וגם מה זה  עשרון שלס מביתו אלא אפי׳ נטמא הכה״ג נמי הדין  שריפה כדין קדסיס: פתר לה כו׳ עשרון מקדשו. כלי העשרון  כן: ואפי׳ נדחה ממום. בעיי׳ היא חס נדחה הכס״ג  ולכן בעי עיבור לורה ושריפה דע״כ מביא עשרון שלס:  מחמת מוס חס קרב מחליתו חו משל שני ופשוט מסה  כשהכהן מתקרב כו'. כמ״מ זה קרבן אהרן וגו׳ ניוס המשמ  דמני ר״י צ״פ מברדליה דאפי׳ נדחה ממוס מניח השני  אותו עשירית בחיפה וגו׳ והוא לשון הספרח פרשת לו פ׳ ג׳:  עשרון סלס מביתו: ת״ל והכהן המשיח תחתיו מבניו  ס״ג ועובדה בידו כו'. והכי גרסינן בספרא מס ובתוספתא סוף  יעשה אותה. למשל יורשים קרינה עד שיעמוד אמר:  יכול, יקריבו היורשים למלחין כמו שהיה אביהן עושה:  אותה כולה. וס״ק כשהאחד מבניו יקריב לאחר שמת  אביו יעשה אותה כולה ולא מלים: ממי שהבריות שלו.  ממי שהעולם שלו וקס״ד דהיינו מתרומת הלשכה שכבר  הקדישו הלכור לסמים: כליל להקטרה. שלא יעשו ממנה  שיריים לאכילה. ל״א שיקטירו שלימה ולא לחלאין כל זמן  שהיא קרינה משל לבור לקרינה שלימה לה פליגי בה כ״י וכ״ש: תמן הוא אומר משל יורשין.  כדי. שנתקרב ראשון לעבודה שלא עבד מימיו כלל ובו ביוס  במתני׳ קאמר דתנאי ב״ד הוא שיבח משל לבור משמע מדאורייתא נאה משל יורשין: והכא.  נממנה להיות כהן גדול מביא שנים המד לחינוכו שנתמוך לכהן גדול ואחד לחובת היום שלריך בכל יום ומה  משנת אליהו  שאמר בעי מימר משוס דרלה לומר שיהיה עולה חינוך דכהן גדול גם כן למחלת עבודה ובאמת אינו כן  קרבן עדה פירש בנטמא מחלה של בין הערבים ודבריו תמוהים דהנית מתני' מפורשת דםס ומביא מברייתא:  כדמסיק בהדיא בבבלי מנחות (ע״מ א׳) שלריך בכהן גדול שלם: תופיני. הח דכתיב בפרשת עשירית האיפה  בדמיהן עולות וכר׳ יהושע דפ״ד הלכה ז׳ ועי׳ בסוגיה סס: עשירית האיפה של ב״ג. עי׳ מ״ש נפי׳ ובעל מורבכת תביאנה מופיני כו׳ דרים חצישנה למטה אתופיני שבשעת הבאה תחפה ולא נשמרים: העמידו עושי  פתר לה כר״ש. ובנוסמות הירושלמי כר׳ ישמעאל ועי׳ מנחות (כ״ו א׳) ושם (ז' ע״ח): ה״ג כשהכהן מתקרב  חביתין. קודם היום לעשות מביתין וקס״ד לחפות חלמה דקודס סיוס נאפו: לעשות חמין לרבוכה. אבל לא  כו׳ עבודתן פסולה, וגיר׳ הספרים כשרה וכן הוא בתוספתא לסוף שקלים ודפ״ב לחגיגה וכ״פ הרמב״ס פ״ה  לאפות: אופה אותה כו'. אופה בתנור תחלה ואחר כך מטגנה במחבת: תאפינה נא. בשעת אפייה בתנור  מהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר מהח מבושלת קלתו ואינה מבושלת כל לרכו והיינו טיגון דבהא כ״ע  מולו דתרווייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני אלא דסבירא ליה להך מאן דאמר תחילה טיגון  דגמרי' זה זה מחזה קרבן אהרן. וכן הוא בירושלמי דלעיל. ומ״ד כל המעכב לדורות אינו מעכב אע״כ דלכ״ע  ואחר כך אופה: תאופינה נאה. בשעת אפייה בתנור תהא נאה וחס מטגנה בתחילה הרי היא שחורה מן  השמן ומן המחבת והוא כמ״ד אופה ואחר כך מטגן: רבה, אפיות הרבה חופה ומטגנה ואופה. ומפרם לה  במנחות (ג׳ ב׳) דאית ליה תרוייהו אית ליה נח מש״ה חופה אמר הטיגון ואית ליה נאה מטוס הכי חופה  תחילה וברש״י מכמות סס מייתי עוד לישנה אחריני: לא ס״ד שמת. אמתני' דמנחות מס קאי לקמני כהן  בזה משום דמ״מ הוה קרבן יחיד ואינו דומה יוה״כ כמ״ש תוס׳ מנחות (ע״מ) ומש״ה ממרן הגמ׳ עבודתו  שהביא מחלה שחרית ומת ומינו כהן אמר תחתיו לא יביא כו׳ ומני עשרון של ראשון ומפרם דלאו דוקא  מת: אפילו נטמא כו׳. בעיה היא דקאמרת דל״ד מת אם אפילו נטמא נמי ס"ל דדינא הכי שהכהן השני  אשר יתמנה תחתיו לא יביא מלי עשרונו של ראשון או נדחה ממוס דוקה קאמרת וה״ק לח סוף דבר שמת  אותה. משל יורשים קרינה עד יעמוד אמר: יכול יקריבו לחצאין. כמו שהיה אביהן עושה: כליל  בהקטרה, שלא יעשה ממנה שירים לאכילה. עיין שם ברש״י עוד ל״א: ״ג תמן אמר משל צבור ד״ת. היינו