Шкалим 2b

סְתָם אָ ''לֵ כוּלָּהּ כְאַחַת הִיא בָאָה וְְלָמָה אָמְרוּ בִשְלשָֹה פְרָקִים כְדֵי לְעֵשָו ' פּוּמְבִּי לְדָבָר רַ ' יְהוּדָה בַר פָזִי בְשֵם רַבִי הֵן נִקְרָא וְְלאֹ נִבְעַת לְטוֹבָה כלֹ נְדִיב לֵב. לְרָעָה וַיִּתְפָּרְקוּ כָל הָעָם וְגו ' לְטוֹבָה וְְיוֹצֵא משֶה אֶת הָעָם לְרָעָה וַתִּקְרְבוּן אֵלָי כֻלְּכֶם. לְטוֹבָה אָז יָשִיר משֶה וּבְנֵי יִשְרָאֵל לְרָעָה וְַתִּשָּא כָל הָעֵדָה וְגו ' אָמַר רַ ' חִיָּיא בַר אַבָא אָכֵן הַשְכִימוּ הִשְׁחִיתוּ וְְכָל הַשְחָתָה שֶהָיוּ עוֹשִין בְהַשְכָמָה הָיוּ עוֹשִין אוֹתָהּ אָ ''רַ אַבָא בַר אַחָא אֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל אוּפְיָא שֶל אוּמָה זוֹ נִתְבָּעִין לְעֵגֶל וְְנוֹתְנִין נִתְבָּעִין לַמִשְכָן וְְנוֹתְנִין. תָּנָא רִיב ''ח הָדָא מַתְנִיתָא וְְעָשִיתָ כַפוֹרֶת זָהָב טָהוֹר יָבאֹ זָהָב שֶל כַפוֹרֶת וְַיְכַפֵר עַל זָהָב שֶל עֵגֶל רַ ' בְשֵם רשב ''גּ שָלש תְּרוּמוֹת נֶאֶמְרוּ בְּפ ' זאֹת תְּרוּמַת אֲדָנִים וּתְרוּמַת שְקָלִים וּתְרוּמַת הַמִשְכָן דַבֵר אֶל בְנֵי יִשְרָאֵל וְְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה וְגו ' זוֹ תְּרוּמַת אֲדָנִים מֵאֵת כָל אִיש אֲשֶר יִדְּבֶנּוּ לִבוֹ תִקְחוּ אֶת תְּרוּמתָֹי זוֹ תְּרוּמַת שְקָלִים וְְזאֹת הַתְּרוּמָה אֲשֶר תִקְחוּ מֵאִתָּם זוֹ תְּרוּמַת הַמִשְכָן תְּרוּמַת הַמִשְכָן לַמִשְכָן מַה שֶיִּרְצוּ יַעֲשוּ ) תְּרוּמַת שְקָלִים לְקָרְבָן מַה שֶיִּרְצוּ יַעֲשוּ כְדֵי שֶיְּהֵא יָד כוּלָּן שָוְֶה. תְּרוּמַת אֲדָנִים לַאֲדָנִים הֱֶעשִיר לאֹ יַרְבֶה וְהַדַּל לאֹ יַמְעִיט אָמַר רַבִי אֲבוּן אַף בַפָרָשָה הַזּאֹת נֶאֱמַר בָהּ גּ ' תְּרוּמוֹת מַחֲצִית הַשֶּקֶל תְּרוּמָה לַה ' יִתֵּן תְּרוּמַת הּ ' לָתֵת אֶת תְּרוּמַת הּ ': בְּט ''ו בוֹ קוֹרִין אֶת הַמְגִילָּה בַכְרַכִים: לאֹ כֵן אָמַר רַבִי חֶלְבוֹ רַ ''הּ רַב בְשֵם רַ ''ח רַבָה הַכלֹ יוֹצְאִין בֵי ''ד שֶהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ ( א ''ל ) לאֹ בָא אֶלָּא לְלַמֶדְך שֶכָל הַמִצְוֹת הנוהגו ' בַאֲדָר. שְנֵי אֵינָן נוֹהֲגוֹת בַאֲדָר רִאשוֹן רַ ' יוֹסֵה וְְר ' אַחָא הֲווֹן יָתְבִין אָ ''רַ יוֹסֵה לְר ' אַחָא לָא מִסְתַּבְרָא אֶלָּא לְשֶעָבַר אֲבָל. לָבאֹ לָא וְְהָא תָּנֵי מָקוֹם שֶנָּהֲגוּ לִקְרוֹתָהּ שְנֵי יָמִים קוֹרִין אוֹתָהּ שְנֵי יָמִים אָ ''לֵ אוּף אֲנָא סָבַר כֵן אָמַר רַבִי מְנָא וְיָאוּת אִילּוּ משקרייא בֵי ''ד חוֹזֵר וקרייא בְּט ''ו שֶמָא אֵין שוֹמְעִין לוֹ אִם אַתְּ אוֹמֵר כֵן נִמְצֵאתָ עוֹקֵר זְמַן כְרַכִים בְיָדְך. תָּנֵי רשב ''גּ אוֹמֵר מִצְוְַת הַנּוֹהֲגוֹת בַאֲדָר שֵנִי אֵינָן נוֹהֲגוֹת בָרִאשוֹן חוּץ מֵהֶסְפֵּד וְְתַעֲנִית שֶהֵן שַׁוְּויָן בָזֶה וּבָזֶה רַ ' בָא רַבִי יִרְמְיָה בְשֵם רַב רַ ' סִימוֹן בְשֵם רִיב ''לֵ הֲלָכָה כרשב ''גּ רַב הוּנָא רַבָה דְּצִפּוֹרִין אָמַר הִנְהִיג רַ ''ח בְּצִיפּוֹרִין כְּהָדָא דרשב ''גּ לָא אָמַר אֶלָּא הִנְהִיג ( אבל ) הָא לַהֲלָכָה לָא אֲבָל לְעִנְיַן שְטָרוֹת כוֹתְבִין אֲדָר רִאשוֹן וְַאֲדָר שְנֵי ) סְתָם רַ ''יּ אוֹמֵר אֲדָר רִאשוֹן נימוסה: יבוא זהב, ר״מ פליג אדר״צ דחמר מה שהיו נותנים למשכן מנימוסס ומנהגם היה ליתן לכל אשר ישחלום לרע ולטוב הלא מדעת עשו כן כדי שיבוא זהב של כפורת ויכפר על מעשה עגל וכן כל מה שנתנו לצורך המסכן: בפרשה הזאת. של ויקחו לי תרומה: תקחו את תרומתי זו תרומת שקלים. מדכתיב בכל התרומות תרומה סמס ובהך כתיב תרומתי כלומר תרומה שלי מדייק דקאי חתרומת שקלים שהיו לוקמין ממנו קרבנות לגבוה: וזאת התרומה אשר וגו׳ זהב וכסף וגו׳ תכלת וגו׳. ומדהנך תרמי לתרומת שקלים ומשכן אמיין ע״כ סך ויקחו לי תרומה חתיה לתרומת אדניס: מה שירצו יביאו. אם זהב זהב וחס תכלת תכלת ואף המביאים זהב כל אחד מה שהיה כולה להביא מן הזהב היה מביא ולא היה יד כולם שוה וכן בכל המינים החמורים סס נפרסה: תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יביאו. כדתנן לקמן פ״ב שהיו שוקלין דרכונים וסלעים וטבעיס כו׳ אעפ״כ יד כולן שוה חזהו דקאמר נמי הכח אבל יד כולם סוס: העשיר לא ירבה ממחצית השקל תרומת אדנים לאדנים. כלומר לתרומת חדניס מיתוקס ניה יותר דיוקה שקלים שקליהן קודס החג: כולה כאחת היא באה. לצורך כל השלשה תרומות היו מורמין בר״מ ניסן ואף שלא היו בה ממקומות הרחוקים לית לן בה שתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות: כדי לעשות פומבי לדבר. לפרסם ולהודיע כי בחג הפסח חובה להביא תרומה ממקום הקרוב לירושלס והרחוק במקלת בעזרת והרחוק ביותר בחג אבל לתוך הקופות לח בח משקלי הרחוקים: הן נקרא ולא נבעת. איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא נעימה ורעדה: לטובה. לנדבת משכן לא הביאו כולם הלא כל נדיב לב הביאו: לרעה, במעשה עגל כתיב ויתפרקו כל העם: לטובה. במתן תורה כתיב ויולא משה את העם ולא יצאו מעלמן: לרעה, בשילות מרגלים ותקרבון אלי מעלמן: אז ישיר משה, וע״י התעוררות משה השירו גם בני ישראל: לרעה. בניהת מרגלים ותשא כל העדה המ קולס מעלמן: אכן השכימו השחיתו. ככומר גם הנביא לפניה הוכימן כיולא בזה נוסחאות ישנות תקלין חדתין השחתה עשו בהסכמה והטוב לא עשו בהםכמה סגני לא היו מורמין בפ״ח משום שהרחוקים עדיין לא הביאו עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן כתיב והס שקליהם וס״ל אין מורמין על העתיד לגבות ונמלא שהרמוקים הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא בהסכמה ממם: לא יהיה להם חלק בתמידי עבור כל השנה לכך היו תורמים אופיא. דעתס ומנהגס של אומה זו: נתבעין לעגל. בג׳ פרקים הללו נפרוס הפסח משוס הללו דקרובים ובפרוס כשתנעו מהם זהב לעגל נתנו וכשתבעו למשכן נתנו: המג מפני הרחוקים מאד כמו בני בבל שלא הספיקו להביה הדא מתניתא. פליגה על רבי נא דלכך נתנו למשכן כדי שקליהן עד קרוב למג משעה שהכריזו וקשיא לר׳ חזקיה לכפר על מעשה עגל: בפרשה זאת, היא פרשת ויקמו לי למזינן דגם בני בבל אינם מכריזין אלא באחד בחדר דח״מ תרומה: מה שירצו יעשו. ללרכי המשכן יהיה לאיזה צורך מכריזין מראשו של חורף א״כ היו יכולים גם הם להביא בא׳ שיהיה וגם כמה שהיו כולים היו יכולים ליתן: מה שירצו בניסן ולמה היה להם לתרום בג׳ פרקים בשנה: כולה יעשו. לאיזה קרבן שהיו לריכין וכן מבקרי מומין היו כאחת כו׳. כלומר כל השקלים היו צריכים להביא מכל לוקמין שכרן מתרומת הלשכה וכמה שהיו רולים היו המקומות בפ״ח דהיינו בא׳ בניסן בכדי שיהיו כלולים כולם יכולים ליתן ובלבד שיסח יד כולס סוס: תרומת אדנים בלשכה דכיון דס״ל אין מורמין על העתיד לגבות וחס לאדנים. דוקא ולח לסחר דבריס: אף בפרשה הזאת. הרחוקים לא היו מביאים בא׳ בניסן נמלה שלא היה להם חלק והיה פרשת כי תשא: הכל יוצאין בי״ד. אפי' כרכיס בתמידי לבור עד סמוך למג והקרובים לא יהיה להם חלק שהוא עיקר זמן קריאתה והח דתנן כרכים קורין בט״ו מימות המג ואילך וזה לא מסתבר כלל אלא ודאי כל השקלים היינו חס כנו משא״כ עיירות הסורים לקרות בט״ו דכתיב נאספו בפ״ח ושפיר חוקים ר׳ חזקיה רבני בבל היו לריכיס ולא יעבור: לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך להשמיע מראשו של חורף בכדי שיהיה להם שהות להניח על א״כ דהכל יולאין בי״ד בזמניהס ל״ל דבבבלי רים מגילה א׳ בניסן: כדי לעשות פומבי. כדי לעשות פרסוס לדבר אמרי׳ נזמניהס בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה דודאי אין המיוב לתרום בג׳ זמנים הללו חלה בניסן הוא וקאמר הש״ס דלרבי מלבו בא ללמד שיכול לקרותן נחמד תורמין על כל מדשי השנה ורבנן הוא דמילקו לג׳ זמנים מהזמנים באדר ראשון או בשני ובמגילה פ״ק הגירסה לא מטוס דג׳ זמנים הללו הן זמן קהלה לכל ישראל לעלות לרגל נח אלא ללמדך שהמלות נוהגות בשני וחיכה לפרוטי לכך היו מורמין בזמנים הללו למען ידעו כולם שים לכל א׳ דה״ק מזמניהס חמי ללמד שלא יקראו חלא נזמנס דהיינו וסמכוהו הקרח כמ״ש לקמן פ״ב מכאן לשלם פרקים לג׳ באדר שני והח ודאי דלרבי מלנו קשיח מתני' דתני בט״ו קופות לג׳ הפרשות והכי השכמן גני פייסות לתרומת המונח קורין את המגילה בכרכים דמשמע מינה דמיונה הוא שהיו יכולים להפים בפ״ח חלה דמילקו לד׳ פייסות מטוס שיקראו דוקא בט״ו א״כ הכי קשיח ליה דבמתניתין פומבי לדבר כמ״ש בירושלמי פ״ק דיומא וכן ח״כ פס והלא משמע שאין קורין אלא בחדר שני דומיא דחינך: הוון כהן המדשן את המזבח הפנימי היה יכול לדשן את המנורה יתיבין. והוה קשיח להו ממני' לר׳ מלנו: ה״ג לא אלא לעשות פומבי לדבר היו מלריכין ב׳ כהניס ובשלהי פ״ק מסתבר אלא לשעבר אבל להבא לא. וס״פ הא דר״מ שס ולמה חיל קרב בי״ח אלה כדי לעשות פומבי לדבר: הן אינו הלח לשעבר הם קרח בכרכים בי״ד שילא הכל נקרא ולא נבעת. בתמיה כלומר איך נקרא את המקרחות לכתחלה צריך לקרו׳ בט״ו ומתניתין איירי מלכתחילה: הללו ולא יהמונו בעתה וחרדה שמהם אנו למדים כמה גדול ופריך והא תני מקום שנהגו לקרות שני ימים. והיינו כמו של יצה״ר: לטובה. אם היו ישראל לריכים לקבץ נדבות במקום שמסופקים אם הוא כרך חו כפר ואס״ד שהכל נוהנות לדבר טוב כתיב כל נדיב לב שלא נתנו אלא כדיבי לב: לרעה יולאין בי״ד למה קורין שני ימיס: א״ל אף אנא סובר כן. צריך להוליאן: אז ישיר כו'. היה צריך לעוררס תחילה שאינו יוצא בי״ד: זיאות. נתמיס וכי שפיר קפריך דקהמר פ״א בשירתו: אכן השכימו. משא״כ במלוה אמרינן זריזין שאף הוא סובר כן. ל״ח ויחות ושפיר קחמר ר״מ ולא קשיח מסך ברייתא: שמא אין שומעין לו. וכי מומין בידו: אם אומר את כן. שעיר שהיא ספק כרך חס קראו בי״ל שאסורין לקרות בט״ו עקרת זמן הכרכים בידך ולא ידענו שהוא ספק ונטולת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בט״ו לחלוק כבוד לח״י וכיון שאין מומין בידן לא קשיח לרבי מלבו דלכך קורין שני ימים אע״פ שילחו בקריאת י״ד כיון דלא אפשר: מצות הנוהגות באדר שני. כגון סדר פרטיות ומקרא מגילה ומתנות לאביונים: שהן שוין כזה וכזה. שני״ד ונט״ו שבראשון נמי אסור בהספד ובתענית: לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין כן: כותבין אדר הראשון ואדר השני. כלומר ולא אמרינן דאדר ראשון שבט מיקרי אלה שניהן הן חדר וכומבין בשטרות אדר. אלא שבאדר ב׳ כותבין הדר מניין: די״א כותבין תי״ו. משנת אליהו ובשבת ל״ד א׳ ד״ה עם משכה: א״ל כולה כאחת היתה באה. ול״ל לחזקי׳ הא דמון במתני׳ באחד בחדר וכן הח דאריב״ל היינו בסתמא לקרובים והיינו לשיטתו שפירשתי דס״ל שאין מורמין על הע״ל וע״כ היו לריכין בני בכל להשמיע על שקליהן מראשו של חורף. אבל למ״ד דס״ל מורמין על הע״ל אתיא מתני' דידן כפשטי׳ דבכ״מ היו משמיעין בא׳ באדר אף במקומות הרחוקים מא״י אף שלא היו מגיעים שקליהן בא׳ בניסן מ״מ היו מורמין בא׳ בניסן גם על הע״ל מהרמוקים והא דמורמין בשלשה פרקים הקרובים וכן הרחוקים מהס המביאים בחג ואף שכשתרמו נאמד בניסן משקלי הקרובים תרמו גם עלייהו כדלקמן פ״ג שלמו שלשתן כו׳ ועי׳ מ״ש בפ״ג הל״ד בארוכה: ה״ג לא מסתבר לשעבר אלא להבא לא. וכלפריטית וים לה בנדרים ס״ג וכן פסק הרמב״ס פ״י מהלכות נדרים וטוש״ע מו״מ סימן מ״ג: