בְשֵם
סְתָם אֲדָר שֵנִי תַּנְיָין: מְתַקְּנִין אֶת הַדְרָכִים וְְאֶת
הָרְחוֹבוֹת וְְאֶת מִקְוְוֹת הַמַיִם וְְעוֹשִין כָל צָרְכֵי הָרַבִים:
אֵלּוּ הֵן צָרְכֵי הָרַבִים דָנִין דִינֵי מָמוֹנוֹת וְְדִינֵי
נְפָשוֹת דִינֵי מַכוֹת וּפוֹדִין עֲרָכִין וְַחֲרָמִים והקדישות
וּמַשְקִין אֶת הַסּוֹטָה וְְשוֹרְפִין אֶת הַפָרָה וְְעוֹרְפִין
עֶגְלָה עֲרוּפָה וְרוֹצְעִין עֶבֶד עִבְרִי וּמְטַהֲרִין אֶת
הַמְצוֹרָע וּמְפָרְקִין אֶת הַמַּנְעָל מֵעַל גַּבֵי הַמַיִם וְְאֵין
מַחֲזִירִים אוֹתָן תַּמָן תָּנֵינַן מַשְקִין בֵית הַשְּלָחִין
וּמְצַיְּינִין עַל הַקְּבָרוֹת לאֹ כְבָר ציינו מֵאֲדָר
ותיפתר שֶיָּרַד שָטַף שֶל גְּשָמִים וְשָׁטְפוּ: וְְיוֹצְאִין
אַף עַל הַכִלְאַיִם לאֹ כְבָר יָצְאוּ מֵאֲדָר תיפתר
שֶהָיְתָה הַשָּנָה אֲפִילָה וְְאֵין הַצְּמָחִין נָכְרִים מִנַּיִין
לְצִיּוֹן רַ ' בֶרֶכְיָה רַ ' יַעֲקבֹ בַר בַת יַעֲקבֹ בְשֵם רַ '
חונייא דִבַרְתָּ חִוָּורִין רַ ' יוֹסֵה אָמְרִי לָהּ רַ ' יַעֲקבֹ
בַר אַחָא בְשֵם רַ ' חונייא דִבַרְתָּ חִוָּורִין רַ ' חֲזָקֵי '
רַ ' עוּזִּיאֵל בְרֵיהּ דְרַב חונייא דְבֵית חַוְְוְרָן בְשֵם רַ
' חונייא דְבֵית חַוְְוְרָן וְְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא כְדֵי שֶתְּהֵא
הַטּוּמְאָה קוֹרְאָה לָךְ בְפִיהָ וְְאוֹמֶרֶת לָךְ פָרוּש רַ '
אִילָא בְשֵם רַ ' שְמוּאֵל בַר נַחְמָן וְְעָבְרוּ הָעוֹבְרִים
בָאָרֶץ וְְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עֶצֶם מִיכָן
שמציינין עַל הָעֲצָמוֹת אָדָם מִיכָן שמציינין עַל
הַשִּדְרָה והגלגולת וּבְנָהּ מִיכָן שמציינין עַל גַּבֵי
אֶבֶן קְבוּעָה אִם אוֹמֵר אֶת ע ''גּ אֶבֶן תְּלוּשָה אַף
הִיא הוֹלֶכֶת וּמְטַמֵא בְמָקוֹם אַחֵר אֶצְלוֹ לְמָקוֹם
טָהֲרָה צִיּוֹן מִיכָן לְצִיּוֹן וּמָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוּיֶּינֶת
אָע ''פ שֶאֵין מְקַיְּימִין כֵן הַמַאֲהִיל עָלֶיהָ טָמֵא אֲנִי
אוֹמֵר מֵת מְצוּיִין וְְהָיָה נָתוּן תַּחְתֶּיהָ הָיוּ שְתַּיִם
הַמַאֲהִיל עֲלֵיהֶן טָהוֹר וּבֵינֵיהֶן טָמֵא אִם הָיָה חוֹרֵש
בֵינְתַּיִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִיּוֹת בֵינֵיהֶן טָהוֹר וּסְבִיבוֹתֵיהֶן
טָמֵא תְּנֵי אֵין מְצַיְּינִין עַל הַבָשָר שֶמָא
נִתְעַכֵּל הַבָשָר רַ ' יוּסְטָא בַר שׁוּנֵם בְעָא קוֹמִי רַ '
מָנָא וְְלָא נִמְצָא מְטַמֵא טְהָרוֹת לְמַפְרֵעַ אָ ''לֵ מוּטָב
שֶׁיִּתְקַלְקְלוּ בוֹ לְשָעָה וְְאַל יִתְקַלְקְלוּ בוֹ לְעוֹלָם:
הֲלָכָה ב* מַתְנֵי ' אָ ''רַ יְהוּדָה בָרִאשוֹנָה הָיוּ
עוֹקְרִין וּמַשְלִיכִין לִפְנֵיהֶן
מִשֶּרַבוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ מַשְלִיכִין לַדְּרָכִים הִתְקִינוּ
שֶיְּהוּ מַפְקִירִין אתּ כָל הַשָּדֶה: גְּמָ ' אָמַר רַבִי
יְהוּדָה כו ': תָּנֵי אָמַר רַ ' יְהוּדָה בָרִאשוֹנָה הָיוּ
עוֹקְרִין וּמַשְלִיכִין לִפְנֵיהֶן וְְהָיוּ שְמֵחִים שְתֵּי
שְמָחוֹת אַחַת שֶהָיוּ מְנַכְּשִׁין שְדוֹתֵיהֶן וְְא ' שֶהָיוּ
נֶהֱנִין מִן הַכִלְאַיִם מִשֶּרַבוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ
מַשְלִיכִין עַל הַדְרָכִים אָע ''פ כֵן הָיוּ שְמֵחִים שֶהָיוּ
מְנַכְּשִׁין שְדוֹתֵיהֶן הִתְקִינוּ שֶיְּהוּ מַפְקִירִין כָל הַשָּדֶה
כוּלָּהּ. מִנַּיִין שֶהֶפְקֵר בֵית דִין הֶפְקֵר דִכְתִיב
וְְכלֹ אֲשֶר לאֹ יָבאֹ לִשְלשֶֹת הַיָּמִים בַעֲצַת הַשָּרִים
וְְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָל רְכוּשוֹ וְְהוּא יִבָדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה
מִנַּיִין שֶהִיא פְטוּרָה מִן הַמַעַשְרוֹת רַבִי יוֹנָתָן
בְרֵיהּ דְרַב יִצְחָק בַר אַחָא שְמַע לָהּ מִן הָדָא
אֵין מְעַבְרִין אֶת הַשָּנָה לאֹ בַשְּבִיעִית וְְלאֹ
בְמוֹצָאֵי שְבִיעִית וְְאִם עִיבְרוּהָ הּריּ זוֹ מְעוּבֶרֶת
וחודש אָ ' שֶהוּא מוֹסִיף לאֹ פָטוּר מִמַּעַשְׂרוֹת הוּא
עֵד כַּדּוּן שְבִיעִית מוֹצָאֵי שְבִיעִית מַאי אָ ''רַ ( אבהו )
רַ ' בּוּן שֶלּאֹ לְרַבוֹת בְאִיסּוּר חדֶֹש רַ ' זְעֵירָא בְשֵם
רַ ' אֶלְעָזָר ( ר ' אבהו ) הָדָא דְאַתְּ אָמַר עֵד שֶלּאֹ
הִתִּיר רַבִי לְהָבִיא יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אֲבָל
מִשֶּׁהִתִּיר רַבִי לְהָבִיא יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ
הִיא שְבִיעִית הִיא שֶל שְאָר שְנֵי שָבוּעַ: תְּנֵי אֵין
מְעַבְרִין וְכו ': אָ ''רַ מְנָא הָדָא דְאַתְּ אָמַר בָרִאשוֹנָה
שֶהָיוּ הַשָּנִים כְתִקְנָן אֲבָל עַכְשָיו שֶאֵין הַשָּנִים
כְתִקְנָן הִיא שְבִיעִית הִיא שְאָר שְנֵי שָבוּעַ תְּנֵי
שֶל בֵית רַבָן גַּמְלִיאֵל עִיבְרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְבִיעִית מִיָּד
אָ ''רַ אֲבוּן אֵין מִן הָדָא לֵית אֶת ש ''מֵ
כְלוּם שָמוֹר אֶת חדֶֹש הָאָבִיב שומריהו
שֶיָּבִיאוּ
בחידושו והיידא אָמַר ' דָא גָּדִיש שֶלּאֹ
לוֹקֵט
תַּחְתָּיו כָל הַנּוֹגְעוֹת בָאָרֶץ הֲרֵי הֵן ( זה
) שֶל עֲנִיִּים וְְא ''רַ אַמִי
ריבב
ריבב "ן מִשְנָה ב בָרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין הַכִלְאַיִם
וּמַשְלִיכִין לִפְנֵי בְהֶמְתָּן מִשֶּרַבוּ עוֹבְרֵי
עֲבֵירָה שֶלּאֹ הָיוּ נִמְנָעִין לִזְרוֹעַ כִלְאַיִם וְְהָיוּ שְמֵחִין שְתֵּי
שְמָחוֹת אַחַת שֶמְנַכְשִין שְדוֹתֵיהֶן וְְעוֹד שֶמַשְלִיכִין
לִפְנֵי בְהֶמְתָּן הִתְקִינוּ שֶיִּהְיוּ מַשְלִיכִין בִדְרָכִים
וְְלאֹ לִפְנֵי בְהֵמוֹת וְַעֲדַיִין הָיוּ שְמֵחִין שִמְחָה אַחַת
שֶמְנַכְשִין שְדוֹתֵיהֶן הִתְקִינוּ שֶיִּהְיוּ מַפְקִירִין
אתּ כָל הַשָּדֶה וְהֶפְקֵר ב ''ד הֶפְקֵר כְדִכְתִיב וְְכלֹ אֲשֶר לאֹ יָבאֹ לִשְלשֶֹת הַיָּמִים יָחֳרָם
הרי
שקלים
שהיא ראשי תיבות מניין וסגי נזה: ומשקין את הסוטות. בולקין אם ראוי׳ לשתות: ומפרקין את המנעל מע״ג אימום כו׳. לאו לרכי רבים הוא חלה סיומה בתוספתה הוא ובחול המועד איירי
דמותר לפרק המנעל מע״ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שלריך אומן ומסור במועד: תמן תנינן. פ״ק דמו״ק: משקין בית השלחין ומציינין את הקברות ויוצאין אף על
הכלאים. במועד: ופריך לא כבר ציינו באדר. כלתקן במתני' ולמה צריך תו לזיין במועד: ושטפו. לציון הראשון ולריך ליון אמר: לא כבר יצאו באדר. ולמה להו ללחת שנית במועד: ואין הצמחין.
של הכלאים היו ניכרין כולן בט״ו באדר: מניין. רמז לציון הקברות מקרא: טומאה קוראה וכו'. כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגים ופורם: ועברו העובדים וגו'. בנבואת יחזקאל
כתיב שלעתיד יעשו ישראל ליונים על עלמות הפגרים
המושלכין ופשטיה דקרא הליון הוא שיטלו אותו מסס
ויקצרנו בגיא המון גוג מ״מ רמז הוא שנה הכתוב
להזהיר וללמד שיהח אדם עושה ליון שיפרישו מפני
הטומאה: עצם. קדרים כולה קרא: על העצמות. אע״פ
שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל וחיירי נשים בהן
כובע הקב אע״פ שאינן לא רוב בנין ולא כוב מנין: על
השדרה ועל הגלגולת. אע״פ שאינן חלה עלס המד:
ע״ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי
נ״מ האימום משמע לישנא דקרה ובנה שהוא מחובר בבנין: אף היא
תקלין חדתין
הולכת. ומתגלגלת למקום אחר ויאמרו שהטומאה היה
שס ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין:
הראשון הוא: ס״ג תמן תנינן. והיא ברים מ״ק ומסדר הכל
למקום טהרה. מדלה כתיב ובנהאההאוס2/ 15706 משמע
לפרושי ממני׳ להתס מטוס צ׳ דברים דקטיה להו מהכח
שאפילו על מקום טהרה שאזלו מליינין דאל״כ אינו
לסמס: ומפרקין המנעל כו׳. בדיני חוה״מ משיב לה
מרגיש עד שיבוא על הליון וכבר נטמחו הטהרות לכך
בתוספתא דלפרק המנעל מע״ג הדפוס שאינו צריך אומן
מרחיקין מקלת כשיבוא על הליון מרגיש בטומאה
שרי משא״כ להחזיר דלריך אומן אסור: ולא כבר ציינו
שלפניו ואינו הולך לפס: מכאן לציון. שעושין סימן:
באדר. כלתקן במתני׳ דהכח ומליינין כו׳ ולמה צריך תו לזיין
ס״ג תני מצא אבן וכו׳ אע״פ שאינו רשאי. שהרי לריך
במועד: תפתר. מרין: ושטפו. ולריך ליון אמר: אפלה, שנה
להרחיק הליון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך
מאוחרת. כלומר שהימרו הזרעים לצמוח ולה היו ניכרים עוד
וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באהל:
בט״ו באדר: מנין לציון. היכה רמיזה נקרא: קוראה לו
ס״ג אני אומר מת קמצוץ והיה נתון תחתיה וכ״ס
פרוש. כלומר עושים ליונים על הטומאה לידע להפרים:
במו״ק. וה״פ מת שמרגלותיו מונחים חלל רחסו ונקבר
וראה עצם אדם. החי קרא בנבואת יחזקאל כתי׳ ופסטי׳
שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלוה
דקרא אלעתיד שיעשו ישראל ליונים על עלמות הפגרים ליטול
ואפילו האבן קטן: קמצוץ. פי׳ שנקמן ואינו מנמזיק
משם ולקצרס בגיא המון גוג מ״מ רמז הוא שלא בא הכתוב
הרבה ומבירו בפסמיס פ׳ כילד לולין דף פ״ו: היו
אלה להזהיר וללמד שיהה עושה ליון שיפרשו מן הטומאה:
שתים. לצניס מצויינות וכיומ ביניהן: עליהן טהור. שאני
על העצמות. אע״פ שנתעכל הבשר מ״מ מטמא באהל חי
אומר מפני הטומאה שביניהן ליינו עליהן: אם היה
אית בהו כובע הקב: על השדרה כו'. אע״פ שאינן אלא עלס
חורש בינתיים. המקום שבין שני המבנים היה מכום:
א׳: ע״ג אבן קבועה. על הקבר דהכי משמע לישנא דקרא
הרי הן כיחידות וביניהן טהור. דמסתמא לא היה סס
ובנה שיהא מחובר כבנין לאפוקי הבן המתגלגל וכדמפרם
טומאה שאין מורשין מקוס הטמא: ה״ג ותחתיהן טמא:
ואזיל: במקום אחר. אשר תתגלגל למס יאמרו שפס היא
שמא נתעכל הבשר. נמלא מטמח טהרות שלא כדין:
הטומאה ויטמאו טהרות שלא כדין: אצלו למקום טהרה.
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל
מדלה כתיב ובנה עליו אלא אזלו משמע שהליון ע״ג מקוס
והוח לח ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו: מוטב
טהרה שאצל הקבר מליינין ובבכלי מ״ק (ה׳ ב׳) מפרש שלח
שיתקלקלו בו לשעה. עד שיתעכל: ואל יתקלקלו בו
להפסיד את הטהרות שאם היה הליון על הקבר ממש לא
לעולם. דכשיעשו ליון יסברו לעולם שעדיין הטומאה סס
היה מרגיש עד שבא פתאום על הליון ויטמאו הטהרות לכך
וישרפו עליו קדסיס שיעברו עליו בשוגג או בלילה:
עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק קלת דכשנה על הליון
הלכה ב מתני' משרבו עוברי עבירה. מפרס
מרגים ואינו הולך על הטומאה: אע"פ שאין מקיימין כן.
בגמרא: גמ׳ שהיו מנכשין שדותיהן.
שהרי צריך להרחיק הליון מן הטומאה והס עשה הליון על
דכשנוטלין הכלחים מאליו היה מתוכם: שהיו נהנין מן
הטומאה ודאי אין מקיימין כן חלה צריך לתקן מטעמה
הכלאים. שמשליכין לפני בסממן: וכל אשר לא יבא.
דפרישית והל״ל דכי מזה הבן ח׳ מצויינת ודאי במקום טהרה
בעזרה כתיב: מנין שהיא פטורה מן המעשרות. מכיל
עומדת מ״מ המחהיל עליה טמא: היו שנים. אבנים מצויינות
ב״ד להפקיר שדה שתהא פטורה מן המעשרות: לא
וכיומ ביניהן: המאהיל עליהן טהור. שאני אומר מפני
בשביעית. לפי שמחריכין עליהן איסור עבודת קרקע ויד
הטומאה שביניהם ליינו על האבנים והם על מקום טהרה
הכל שולטת על הספימין ולה ימלאו לקרב העומר ושתי
עומדים כדלעיל: אם היה חודש. המקום שבין המכניס סכום
הלחס: ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן
דודאי אין מורשין מקוס הטומאה ומיישינן שמא תחת כ״מ
ומאריכין עליהן איסור חדש וכדמפרם בסמוך: וחדש
מהאבנים ים טומאה ולכך ביניהם טהור וע״ג טמא: שמא
אחד. שמכמיס מוסיפין בעיבורס בשביעית וכי אינו
נתעכל הבשר. עד פחות מכזית וטעמה כדמפרם לה ר׳
פוטרים הפירות ממעשרות וחס״ד הפקר ב״ד אינו
מני: למפרע. דהה כ״ז שלא נתעכל הבשר מטמח באהל וחי
פוטר ממעשרות למה יהא מעובר אס עיברוסו בשביעית:
ליכא ליון והוא לא ידע ועבר עליו מפסיד טהרותיו: לשעה.
עד כדון שביעית. הנימח שביעית שאין מעצרין מסוס
עד שיתעכל: ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעםו ליון יסברו
שתי הלחם והעומר וכדפריטית: מוצאי שביעית. מחי
לעולם שעדיין הטומאה שס וישרפו במכס כל קדסיס שיעברו
טעמה אין מעברין ואיידי דחייתי להך ברייתא פירסה
עליהן בשוגג או בלילה וכשאין מציינין אין מורפין עליו הלא
ולקמן מסיק פירכח לראיה זו דמייתי מינה דב״ד
מחדש שלח מסר עדיין: מתני' היו עוקרין. הכלאיס
מפקירין: עד שלא התיר ר׳ להביא ירק מחו״ל לארץ.
ומשליכים לפני בעל השדות כדי שיתנייםו: משרבו ע״ע, מפ׳
שחששו שמא יביא עמהן גום מארן העמיס שמטמה
בגמרא: גמ׳ שהיו מנכשין שדותיהן. דכשנוטלין הכלאיס
במגע ובמשא ויטמה טהרות של א״י: אבל משהתיר ר׳
מאליו היה מתוכם: שהיו נהנין מן הכלאים. שמשליכין לפני
להביא ירק. וכ״ם תבואה: היא שביעית היא של שאר
בהמחס: יחרם כל רכושו, הרי שעזרה ובית דינו היה בידס
שני שבוע. דלעולם מותר לעבר שהרי לא יאכלו הספימין
להפקיר כל רכוש עובר על דבריסס: מנין שהיא פטורה מן
שיוכלו להביא מנוחה מח״ל: שהיו השנים בתיקנן.
המעשרות. להפקר גמור שהפקירו נעליו ילפינן לה מקרא
וישראל שרוין על אדמתן ובהמ״ק קייס אבל בזמן הזה
שהיא פטורה ממעשרות ומיבעיה ליה אי הוי הפקר ב״ד
שאין בהמ״ק קיים והארץ ביד נכרים אין חילוק בין
דדעת ב״ד גופייהו אפשר לח הוי חלה להפקיע זכותה דידיה
שביעית לשחר שני שבוע דלעולם מעברין אפילו בשביעית:
דהעובר אבל לא להפקיע זכותה דלויס דאינהו מחי עבידתייהו
אין מן הדא וכו׳. אדלעיל קאי דר׳ יונתן דייק דהפקר
או דלמא כיון להפקר ב״ד הוי הפקר לכל הרולה לזכות בה
ב״ד פוטר מן המעשר וקאמר ר׳ חנון דמהח ליכה למשמע
שוב לה קרין ביה כי אין לו חלק ונחלה עמך: לא
דמדאורייתא מוסיפין מדם העיבור אלא דבשביעי' מדמין
בשביעית. לפי שמחריכין עלייהו איסור עבודת קרקע ולא
אותו והס עיברוסו עשו כדינא דאורייתא ועברו התקנת
ימלאו מאין להביא העומר ושתי הלחם: ולא במ״ש. בסמוך
חכמים: שמרהו, שיצא החדש הזה בחידושו ולולי
מפרס לה: וחדש א׳. שנתוסף בעיבורו בשביעית וכי אינס
הוספת החדש הזה היה חג פסח לפעמים נימו׳ החמה
פטורים הפירות ממעשרות באותו חדש ואס״ד הפקר ב״ד
ופעמים בימו׳ הגםמיס: והיידא אמר דא. והיכן אמר
אינו פוטר ממעשרות למה יהח מעובר חס עיברוהו
דבר זה דב״ד פוטרין מן המעשרות: גדיש שלא ליקט.
בשביעית: ניחא בשביעית. דאין מעברין כדפריסית: מ״ש
ממני׳ הוא ברים פ״ה דפיאה וה״פ מי שאסף והגדים
מאי. כלומר מ״ט וחיידי דחייתי סך ברייתא מהדר לפרוסי
את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו
והדר פריך למחי דאיירינן לאוכומי מסך ברייתא להפקר ב״ד
שס העניים את הלקט: כל. השבליס: הנוגעות בארץ
פוטר אף ממעשר: שלא לרבות כו'. לפי שהיסן כבר כלה
בשביעית ולא נמצא בשמינית כ״ח מדם: ירק מח״ל לארץ.
שחשש שמה יביא עמהן גום מעפר אכן העמיס שמטמה
במגע ומשא ויטמח טהרות של א״י: אבל משהתיר כו׳ ירק.
וס״ס מנוחה: היא שביעית כו׳. דלעולם מותר לעבר שהרי
יכולים להביא מנוחה מחו״ל וימלא להביא העומר ושתי הלמס