5bמצרפין שקליםפרק שנישקלים

תַּחְתֵּיהֶן מִשּוּם שְבוּעַת תַּקָּנָה אֶלָּא לְרַבִי לְעָזָר  נִשְבָעִים לִבְנֵי הָעִיר הָדָא הִיא דְר ' שִמְעוֹן  נִשְבָעִים לַגִּזְבָּרִים גִּזְבָרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ  נִשְבָעִים לִבְנֵי הָעִיר בְמַעֲמַד גִּזְבָרִים כִי הֵיכִי  דְלָא לחשדינהו אִי נַמִי דְלָא נשוו  לְהוּ פוֹשְעִים אָע ''פ שֶקִּבְלוּ בְנֵי  הָעִיר לְשַלֵּם אֵין הַהֶקְדֵש יוֹצֵא בְלאֹ  שְבוּעָה: הִפְרִיש שִקְלוֹ וְְאָבַד רַ ' יוֹחָנָן  אָמַר חַיָּיב בָאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ  לְגִזְבָר רַבִי שִמְעוֹן בֶן לָקִיש אוֹמֵר  הֶקְדֵש בִרְשוּת הַגָּבוֹהַּ בְכָל מָקוֹם  שֶהוּא מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַ ''ש  בֶן לָקִיש נִשְבָעִין לִבְנֵי הָעִיר וּבְנֵי  הָעִיר שוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶם לאֹ עוֹד הִיא מִשּוּם  שְבוּעַת תַּקָּנָה: תָּנֵי הָרִאשוֹנִים נוֹפְלִים  לְתִקְלִין חֲדַתִּין וְהַשְּׁנִיִּים נוֹפְלִין  לְתִקְלִין עַתִּיקִין. אֵלּוּ הֵן הָרִאשוֹנִים  וְְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנִיִּים רַבִי  פִנְחָס בֵי. רַ ' חִיָּיא ( חנינא ) וְְר '  אַבָא מָרִי חַד אֲמַר אֵלּוּ שֶשָּלְחוּ  בְנֵי הָעִיר תְּחִלָּה וָחֳרָנָה אָמַר אֵלּוּ  שֶהִגִּיעוּ לִידֵי גִּזְבָרִין תְּחִלָּה: הֲלָכָה ב*  מַתְנֵי ' הַנּוֹתֵן שִקְלוֹ לַחֲבֵירוֹ לִשְקוֹל  עַל יָדוֹ וְְשָקְלוּ עַל יְדֵי עַצְמוֹ אִם  נִתְרְמָה נִתְרְמָה מָעַל הַשּׁוֹקֵל שִקְלוֹ מִן  הַהֶקְדֵש וְנִתְרְמָה הַתְּרוּמָה וְקָרְבָה  הַבְהֵמָה מֵעַל מִמַעֲשֵר שְנֵי וּמִדְמֵי  שְבִיעִית יאֹכַל כְנֶגְדָן: גְּמָ הַשּׁוֹקֵל כו '  אֲנַן תָּנֵינַן אִם קָרְבָה הַבְהֵמָה וְְתָנֵי  דְבֵי רַ ' אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה ( נ  ''א אנן תנינן אם נתרמה התרומה  ותני דבית רבי אם קרבה הבהמה  אמר ר ' לעזר מאן תנא אם קרבה  הבהמה ר ''ש דר ''ש אומר מיד וכו  ') מַאן תְּנָא אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה רַבִי  שִמְעוֹן הִיא דְאָמַר רַבִי שִמְעוֹן מִיָּד  הָיָה מְקַבֵל מָעוֹתָיו וְְהַכהֲֹנִים זְרִיזִים  הֵן וְְקַשְיָא אִילּוּ הַגּוֹנֵב עוֹלָתוֹ שֶל  חֲבֵירוֹ וּשְחָטוֹ סְתָם סְתָמָא לָא לְשֵם  בְעָלִים הָרִאשוֹנִים מְכַפֶרֶת אָמַר רַ '  יוּדָן תיפתר במסוים מִשֶּל בֵית רַבָן  גַּמְלִיאֵל שֶהָיָה מִתְכַוֵּין וְדוֹחֲפוֹ לְתוֹךְ  הַקּוּפָה וְְחָש לוֹמַר שֶמָא לשיריים  הֵן נוֹפְלִין וְְכִי יֵש  מְעִילָה בְשִירַיִם אֶלָּא כְרַבִי מֵאִיר דְרַבִי מֵאִיר  אוֹמֵר מוֹעֲלִין בַשִּירַיִים עוֹד הִיא במסוים שֶל  בֵית רַבָן גַּמְלִיאֵל שֶהָיָה מִתְכַוֵּין ותורמו לִשְמוֹ:  מַה נֶהֱנֶה אָ ''רַ אָבִין בְשֵם רַבָנַן דְּתַמָּן מִכֵּיוָן  שַב ''ד רְאוּיִן לַמִשְכָן וְְלאֹ מִשְכְנוֹ כְמוֹ שֶנֶּהֱנָה:  מִמַעֲשֵר שֵנִי וְכו ' דִכְתִיב אַךְ בְכוֹר אֲשֶר יְבֻכַר  לַה ' בִבְהֵמָה לָא יַקְדִיש אִיש אתֹוֹ כָל שֶהוּא  קוֹדֶש אֵין קְדוּשָּה חָלָה [ עָלָיו ] כֵיצַד הוּא עוֹשֶה  מֵבִיא סֶלַע שֶל חוּלִּין וְְאוֹמֵר מְעוֹת מַעֲשֵר שֵנִי  בְכָל מָקוֹם שֶהֵן יְהוּ מְחוּלָלִין עַל סֶלַע זוֹ וְְאוֹתָהּ  סֶלַע נִתְפָס לְשֵם מַעֲשֵר שֵנִי וְְהַשְּאָר נַעֲשוּ שְקָלִים:  שלא נתרמה התרומה וההפסד לבני העיר: אלו ואלו  שקלים. ירושלמי מני הראשונים נופלין למקלין מדמין  והשניים נופלין לתקלין עתיקין אלו הן ראשונים אלו הן  שניים ר' פינחס ור׳ אנח מ״ח אלו ששלחו בני העיר  מחלה ומרנה אמר חלו שהגיע ליד הגזבר מחלה: ואין  עולה להן לשנה הבאה. מפרט ביומה בפר׳ שני סעירי  טעם לפי שאין חובות שנה זו קרבין לשנה הבאה מתני'  דלא כר׳ יהודה דאמר התס עולין לשנה הבאה:  משנה ב הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו  ע״י עצמו. מעל דנהנה מן ההקדם הואיל שכבר נתרמה  התרומה וכל היכא דאיתינהו בי גזא דרממנה איתינהו  חזה נתכוין לשקול לצאת חובתו כסבור שלא נתנה לו  מצירו מעל חייב קרבן מעילות כדין הנהנה מן הסקדם  סוגג: מן ההקדש. היו מעות הקדם בידו [וקסבור]  מולין הן ונתנן לשקלו וקרבה בהמה מעל סתמה דלא  כר׳ שמעון דתניא בתוספתח פ״ח השוקל שקלי זוזיו  מן ההקדם כיון שלקחו בהמה [מעל] ד״ר שמעון  ומכ״ח לה מעל עד שיזרקו הדמים: ממעשר שני  יאכל כנגדו. אם נתן השקל ממעות מעשר שני יחללנו  על מעות שנידו ויאכלס בירושלים וכן דמי שביעית  יחללס במעות המכיס וינהוג בהן קדושת שביעית:  תקלין חדתין  אה״נ דפטורים אלה תקנתא דרבנן היא: אלא לר״א. דמוקי  דאורייתא ומ״מ כיון שמייבין באחריותן ולהו כנכסיו דינא דהקדם דאין יולא צלח שבועה ולכן פסק אע״פ  שבה״ע רוזין למחול שבועתו אין שומעין והוא מוכח מדר״א לר״י במכ״ם דהא לר״ח בשניהם כנכסיו והפ״ס  א״י למחול כ״ם לר״י דבשניהם לא כנכסיו, וניכרין הדברים בסמיכות ההלכות דבסוף הלכה ז׳ סידר דינא  דמי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר והוא דינא דר׳ יוחנן וסדרת הסוגיא ואח״כ בהלכה ח׳  כל הסוגיא וכר״י ובסוף הל׳ ה׳ ואם המרו בה״ע כו׳ לפי שתקנת חכמים כו׳ הכל סידרא דירושלמי שאמר  זה סמיך מ״ם בירושלמי מני הראשונים נופלין לתקלין מדמין כו׳ וידוע דרכו של הרמב״ס לרמז בסמוכים  לעד על שיטתו. ובהלכה ט׳ סידר סוגיה דבבלי והא דלא נקט בדבריו בהלכה ט׳ בפסק ההלכה שנשבעין  במעמד גוברין וליטול שכרן להאי חוקימתח דש״ש שפסק כוותה. נראה שהוא מפרם דר״י דאמר שס בבבלי  ה״מ ר״ם היא קאי על חוקימתח דבש״ם עסקינן אך דלא ניחא ליה החי דומקה דבמעמד גזברין כו' דלא נזכר  הלכה  גזברין מאי עבידתייהו. וה״פ לר״מ כיון דאין הגזברין מייבין באחריות שקלים אלו ח״כ הקדשות נינהו ואין נשבעין על ההקדשות כאילו לכו״ע: ומשני נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן במעמד  הגזברין מפני שההפסד על ההקדש: אע״פ שקיבלו וכו'. אדר׳ יוחנן קאי דקאמר דשבועה זו תקנת חכמים היא שאין הקדם יוצא בלא שבועה הלכך אפילו קיבלו אנשי העיר עליהן ואמרו הואיל  ואנו משלמין אין רצוננו שישבע השלי שהוא נאמן לנו אין שומעין להן שאין הקדם יוצא בלא שבועה: חייב באחריותו. אפילו לאחר שנתרמה התרומה עד שימסרנו לגזבר: הקדש ברשות גבוה  בכל מקום שהוא. ואפילו קודס שנתרמה פטור: ובני העיר שוקלין תחתיהן. ואס״ד בי גזא דרממנה הוא אף קודם שנתרמה יהיו בני העיר פטורין: ומשני לא עוד היא משום שבועת התקנה. אף  זו מן התקנה שלא יזלזלו בהקדםות וישלחו אותן ע״י שלימ נוסחאות ישנות  אלה כל אחד יביא שקלו נעלמו למס דמצוה בו יותר  מצשלומו: תני הראשונים וכד'. הנמלאו חו שהמזיכוס  הגנבים קאי דהשתא שניהס לפנינו: אלו ששילחו בני  העיר תחלה. הן הראשונים: וחורנה אמר. ואידך אמר:  הלכה ב מתני' על ידו. בשבילו והלך השליח ושקלו  בשביל עצמו: אם נתרמה התרומה. קולס  משקל בשביל עצמו: מעל. דמיד שנתרמה התרומה על  העתיד לגבות היה זה השקל שנתן לו מצירו לשקול עליו  ברשות הקדם וכשנתנו בשביל עלמו נהנה מן הסקדם  ובגמרא מפרס מה נהנה: השוקל שקלו מן ההקדש.  שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהן של  מולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה וקנה בהמה  באותה התרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן  מעילה אבל לא קודם לפי שאין מעילה חלה במוליה מן  ההקדם למולין אבל המוציא מהקדם להקדם אע״פ  שנהנה אינו מועל חלה החר שעשה מעשה בהקדם  השני: יאכל כנגדן. בגמרא מפרס לה: גב׳ אנן תנינן.  ברישא דמתניתין אס נתרמה התרומה ותנאי דבי רבי  מנו אף ברישה וקרבה הבהמה ולח פליגי לתנא דידן  סמיך אסיפה שמפרש נה מעילת שניהם (והרא״פ הגיה  ללא צורך): ס״ג אד״א דלא כר״ש דר״ש אומר. לקמן  ספ״ד: מיד היה מקבל מעותיו. ר״ס פליג אסא דתנן  המס המספק אינו מקבל את מעותיו עד שיהח המונח  מרלה וכ״ש סובר דמיד היה מקבל את מעותיו ולה  חיישינן שמא יארע בהן פסול ונמלח ההקדם נפסל  ליה כר״ש דוקא ע״כ דס"ל דשבועה זו דאורייתא הח נימה  מפני שהכהנים זריזין הן הרי שאפילו לא קרבה הבהמה  בשבועה שנשבעין לבני העיר שפיר מוקמת לה כר״ם דכיון  אלה שקנו אותה כבר ילחו המעות למולין ומעל:  שחייב באחריותן נכסים דידהו נינהו ולא של הקדם אבל  וקשיא. המתניתין למה מעל חילו מי שגנב עולמו של  נשבעין לגזברין דרישה אפי׳ אי מוקמת לה כר״ם נמי תקפה  מצירו ושמטה סתם ודאי לבעלים הראשוני׳ מכפרת ח״כ  לך דכיון שברשות הגזברים הס בהקדם נינהו ושבועה זו  ה״נ גבי שקלים כשניתנו ללשכה אינו ניכר השקל של מי  למה הח אין נשבעין על ההקדש ונשאר בקושיא ומה שכתוב  הוא והוא נתרס סתם לשם מי שהוא וחוזר השקל  בספרים ישנים נשבעין לבני העיר במעמד גזברין ל״ג הכח  לבעלים הראשונים ולמה יהא חייב קרבן מעילה:  ובש״ס דבצלי נ״מ נ״מ גרסי׳ לה אליבא דשמואל דמתרן  במסויים. שניכר וידוע שהוא של שני ואיירי שעשה כמו  לרומים דמתני׳ להכח ולהמס דמיירי בש״ם ונשבעין ליטול  שעשו של בית רבן גמליאל כדתנן לקמן פ״ג שהיה  שכרן וקשיש לך המס ח״ה נשבעין לבני העיר מיבעי ליה  מתכוין וזולקו לקופה: ופריך וחש לומר וכו׳. למה הוא  מביא קרבן מעילה דלמה לא נקנה בהמה משקל זה  אלא ניתותר בקופה הגדולה והן שירי הלשכה: וכי יש  מעילה בשיריים. נתמיה: אלא כר״מ וכו׳. וכי נוקיס  סתמח דמתניתין כר״מ דסובר ים מעילה נסירייס ולים  הלכתא כוותיה הלא כר״י דפליג עליה: ומשני עוד היא  במסויים וכו׳. כלומר כבר חוקימנה לה במסוייס וכנית  ר״ג ח״כ איכא למימר שידוע שמשקל זה קנו בהמה:  מה נהנה. ולמה מכן שמביא קרבן מעילה דמאי דנהנה  אע״כ דליתח להך מירולא הכה: ואבד. קודס שנתרמה  דקעביד מלוה לחו הנחה היא דמלות לחו ליהנות ניתנו:  התרומה וי״מ אפי׳ לאחר שנתרמה התרומה: כ״מ שהוא.  כמו שנהנה. שהליל עלמו בממון ההקדם ונהנה בשקל  הזה: כל שהוא קדש אין קדושה אחרת חלה עליו.  הלכך שקל זה ששקל מעות מעשר שני אינו קדום כלל  לסס קרבנות: כיצד הוא עושה. אס שקל שקלו ממעשר  דקאי לגמרי ברשות הגזבר לא עבדו רצון מקנתח ונ״מ לענין  שני חו משביעית: והשאר. מעות הראשונות שנתן לסס  שבועה דאפילו קודם שנתרמה אין לו להשלים לישבע אלא  מחצית השקל נעשין שקלים שהרי כמולין הן עכשיו:  שבועה דרבנן ועוד נ״מ דאין משלמין כפל על המעות הללו  משנת אליהו  מתני'  לאחר שהופרשו לסקלו אף שעדיין ביד בעליס: הראשונים  באחריותו מ״מ לחו כנכסיו דמי. ואי קטיה למה נשבעים כיון  כו'. הנמלאו או שהחזירוס הגנבים קאי דהשתא שניהס לפנינו: ששלחו בני העיר תחלה. הן  הראשוניס: מתני' אם נתרמה התרומה. קודם משקל בשביל עלמו כיון דהתרומה היה גם על  העתיד לגבות עמלה היה השקל זה שנתן לו לשקול עליו ברשות ההקדם וכששקלו בשביל עלמו הכי  נהנה מן ההקדם לפיכך מעל ובגמרא מפרם מה נהנה: מן ההקדש. שהיה בידו מעות שהקדים  לבדק הבית וכסבור שהס של מולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה וקנה בהמה באותו תרומה  והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל קודם לכן לא מעל לפי שאין מעילה חלה במולים מן  ההקדש לחולין אבל המוליא מן ההקדש להקדש אע״פ שנהנה אינו מועל חלה החר שעשה מעשה  בהקדם השני והא דלח מני לה ברישה נמי קרבה הבהמה מטוס דברישה המעילה בדבר שאין בו  פגם דמתחלה כמי כשנתן זה לשקול על ידו להוליכה לגזבר נתן והרי נתן לגזבר לכך מעל מיד אבל  הכח דהמעילה בדבר שיש בו פגם דמתחלה הוקדם המעות לבדה״צ חה נתן לשקל להקרנה אינו  מעל עד שיפגום כדתנן לה במס׳ מעילה (י״ח) כל דבר שיש בו פגם לח מעל עד שיפגום שאין בהם  פגם כיון שנהנה מעל כן הוא לשון הגאון החסיד נ״ע: יאכל כנגדן. בגמרא מפרם לה: גב׳ אנן תנן.  ברישה נתרמה תרומה דמשמע דמעל תיכף אף שלא קרבה ומני דרכי בברייתא גם ברישא וקרבה:  מאן תנא נתרמה. דמעל מיד אף בשלה קרנה עדיין: ד״ש. בספ״ד מיד היה מקבל מעותיו, המספק  קרבנות היה מקבל המעות מיד נמצא תיכף כשנתרמה נעשה קדשי מזבח זה השקל שנתן לו לשקול  ע״י ולפיכך מעל מיד דחילו למנה דמתני׳ דס״ל המספק אינו מקבל מעותיו עד שיהח המזבח מרצה  אע״פ שנתרמה הרי היא כאילו לא נתרמה עדיין דמה לי כשהן בלשכה או ביד הגזבר כיון שאינו  נומנה עדיין לצורך הקרבנות ולח מעל עד שקרבה: ה״ג דר״ש אומר מיד היה מקבל מעותיו. ותו לא  בעלים הראשונים מכפרת. אמתני' פריך אמאי מעל במשקל ע״י עלמו הלא השקל אינו ניכר של מי הוא ויעלה השקל לשם בעלים הראשונים כמו בגונב עולמו של מנירו: במסוים, שנתן השקל מסוים  ונמכוין לתרום לשמים: ופריך וחש כו'. שמא לשיריים נפלו ולא נקנה בהמה משקל זה אלא ניתומר בלשכה והן שירי הלשכה ולמה מעל וכי יש מעילה בשירייס: אלא כר״מ. דאמר לקמן מועלין בשיריים: עוד  איכא ואי דקעמיד מלוה שנתן לשקלו האי לאו הנאה היא דמלות לחו ליהנות נתנו: כמי שנהנה, שהציל עלמו בממון הקדם: כל שהוא קדוש אין קדושה אחרת חלה עליו. הלכך שקל זה ששקל ממעות מעשר שני  אינו קדוש כלל לס קרבנות: כיצד הוא עושה. אם שקל שקלו ממע״ש או משביעית: ״ג והראשונים נעשים שקלים. דהיינו מה שנתן בראשונה לשקלו נעשה עכשיו שקלים כיון שכבר חללו ונעשה מולין: