6bמצרפין שקליםפרק שנישקלים

אָמַר  הֲלָכָה ד* מַתְנֵי ' מוֹתַר שְקָלִים חוּלִּין מוֹתַר  עֲשִירִית הָאֵיפָה מוּתָּר קָנֵי  זָבִין קָנֵי זָבוֹת וּקְנֵי יוֹלְדוֹת חַטָּאוֹת וְַאֲשָמוֹת מוֹתָרָן  נְדָבָה זֶה הַכְלָל כָל שֶהוּא בָא לְשֵם חַטָּאת וּמִשּוּם  אַשְׁמָה מוֹתָרָן נְדָבָה מוֹתַר עוֹלָה לְעוֹלָה מוֹתַר  מִנְחָה לְמִנְחָה מוּתָּר שְלָמִים לִשְלָמִים מוֹתַר הַפֶסַח  לִשְלָמִים מוּתָּר נְזִירִים לִנְזִירִים מוּתָּר נָזִיר לִנְדָבָה:  גְּמָ ' אָ ''רַ יוֹסֵי עַד דַאֲנָא תַּמָן שְמָעִית קַל רַב יְהוּדָה  שָאַל לִשְמוּאֵל הִפְרִיש שִקְלוֹ וּמֵת אָ ''לֵ יִפְלוּ  לִנְדָבָה מוֹתַר עֲשִירִית הָאֵיפָה שֶלּוֹ רַבִי יוֹחָנָן אֲמַר  יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶלַח רַבִי לְעָזָר אָמַר יִפְלוּ לִנְדָבָה  מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַבִי יוֹחָנָן מוּתָּר שְקָלִים חוּלִּין  מוֹתַר עֲשִירִית הָאֵיפָה מוּתָּר קָנֵי זָבִים וּקְנֵי זָבוֹת  מוּתָּר קָנֵי יוֹלְדוֹת חַטָּאוֹת וְַאֲשָמוֹת מוֹתָרָן נְדָבָה  מַה עָבַד לָהּ רַבִי יוֹחָנָן פֵתֶר לָהּ מוֹתָר עֲשִירִית  הָאֵיפָה שֶל מִנְחַת חוֹטֵא שֶל כָל יִשְרָאֵל רַבִי  יוֹסֵי ( יוחנן ) אָמַר עַל דָא עֲלִיל אַבָא  בַר בָא דְאִינוּן אָמְרִין מִנַּיִן שֶהַפֶסַח  מִשְׁתַּנֶּה לְשֵם שְלָמִים תַּלְמוּד לוֹמַר וְְאִם  מִן הַצּאֹן קָרְבָנוֹ לְזֶבַח שְלָמִים כָל  שֶהוּא מִן הַצּאֹן בָא שְלָמִים היתיבון  הֲרֵי עוֹלֶה מִן הַצּאֹן דָבָר שֶאֵינוֹ בָא  אֶלָּא מִן הַצּאֹן יָצָאת עוֹלָה שֶהִיא  בָאָה אֲפִי ' מִן הַבָקָר היתיבון הֲרֵי  אָשָם אָ ''רַ ( ביבא ) בּוּן בַר כָהֲנָא מִן  הַצּאֹן דָבָר שֶהוּא בָא מִכָל הַצּאֹן יָצָא  אָשָם שֶאֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הָאֵילִים  בִלְבַד ( התיב ר ' בון ) בְכָל אֲתַר  אַתְּ אָמַר מִן לְמַעֵט וְְכָאן אַתְּ אָמַר  מִן לְרַבוֹת אָ ''רַ מְנָא ( אבין ) הָכִי נַמִי  מִן לְמַעֵט מִיעוּט שֶאֵינוֹ בָא בֶן שְתֵּי  שָנִים מִיעוּט שֶאֵינוֹ בָא נְקִיבָה וְְגַבֵי אָשָם  נַמִי מִן לְמַעֵט הוּא שֶאֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן  הָאֵילִים בִלְבַד היתיבון וְְהָכְתִיב וְְאִם מִן הַצּאֹן  קָרְבָנוֹ מִן הַכְבָשִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעוֹלָה  מֵעַתָּה מוּתָּר הַפֶסַח בָא עוֹלָה אָמַר רַבִי אֲבוּן  מְשַנִּין דָבָר שֶהוּא לַאֲכִילָה לְדָבָר שֶהוּא  לַאֲכִילָה וְְאֵין מְשַנִּין דָבָר שֶהוּא לַאֲכִילָה  לְדָבָר שֶאֵינוֹ לַאֲכִילָה אָ ''רַ יוֹסֵי בַר רַבִי  בּוֹן מְשַנִּין קָדָשִים קַלִּים לְשֵם קָדָשִים  קַלִּים וְְאֵין מְשַנִּין קָדָשִים קַלִּים לְשֵם  קָדְשֵי קָדְשֵי ' רַבִי יוֹחָנָן אָמַר עַל דָא  עֲלִיל רַבִי חֲנִינָא דְאִינוּן אָמְרִין אֵין  הַפֶסַח מִשְׁתַּנֶּה לְשֵם שְלָמִים אִאֶ ''כ שְחָטוֹ  לְשֵם שְלָמִים וְַאֲנִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ שְחָטוֹ  לְשֵם עוֹלָה אָ ''רַ אִילָא טַעְמָא דְרַבִי  יוֹחָנָן אִם מִן הַצּאֹן קָרְבָנוֹ לְזֶבַח שְלָמִים כָל  שֶהוּא זֶבַח בָא שְלָמִים וּמִשְׁתַּנֶּה לְמַחֲשֶבֶת  פָסוּל הֵיךְ עֲבִידָא שְחָטָהּ לְשֵם  עוֹלָה עַל מְנָת לִזְרוֹק דָמָהּ לְמָחָר מִכָל  מָקוֹם פָסוּל הוּא אֵין תֵּימַר מִשְׁתַּנֶּה  לְמַחֲשֶבֶת פָסוּל פִיגּוּל אֵין תֵּימַר אֵין  מִשְׁתַּנֶּה לְמַחֲשֶבֶת פָסוּל פִיגּוּל ( פסול ):  לִשְמוֹ וְְשֶלּאֹ לִשְמוֹ בִשְאָר יְמוֹת הַשָּנָה  רַבִי  בּוּן בַר ( בשם ) חִיָּיא בְשֵם שְמוּאֵל בַר אַבָא מִכֵּיוָן  שֶאֵין לוֹ שָם נַעֲשוּ כשוחטו לִשְמוֹ וְְשֶלּאֹ לִשְמוֹ  בִשְתִיקָה וְְהוּא כָשֵר אָ ''לֵ אָ ''כ הוּא אֲפִילּוּ שְחָטוֹ לִשְמוֹ ע ''מֵ לִזְרוֹק דָמוֹ שֶלּאֹ לִשְמוֹ יַעֲשֶה מִשָּעָה  הָרִאשוֹנָה כשוחטו לִשְמוֹ וְְשֶלּאֹ לִשְמוֹ בִשְתִיקָה וְִיהֵא כָשֵר אָמַר רַבִי אַבָא מָרִי ( אחוה דרבי יוסי )  ( מאן אמר ) מַה נֶאֱמַר בִשְתִיקָה כָשֵר אוֹ נֶאֱמַר בִשְתִיקָה פָסוּל: מוּתָּר נָזִיר לִנְדָבָה רַב חִסְדָא  מתני' מותר שקלים חולין. סתמה כב״ה ח״כ  שאמר שאביא מהן שקלי דלדברי הכל מותרן חולין:  מותר עשירית האיפה. של מנחת מוטה ישראל דל  הכי כשחר מותרי מטאת דאזלי לנדבה אבל מותר  עשירית החיפה של כהן [גדול] שמביא כל יום ויום  אע״פ שבנדבה מביאה גם היה נקראת מטאת כדאמר  בפ׳ ואלו מגלמין [דף טז] יקריב מטהמו זה עשירית  החיפה שלו פליגי בירושלמי ר׳ יוחנן אמר ילכו ליס  המלח ור' אלעזר המר יפלו לכדבה. וקשה דבפרק  בחרה דמנחות [דף קמ.] פליגי ר׳ יוחנן אמר יפלו  לנדבה וכ׳ אלעזר אמר מרקב: כל שהוא. מסוס חטה  ומשוס אשמה המחוייב מטאת חו אפס וספרים מעות  למטהתו וניתותרו מהן או ספרים חשמו ונאבד והביא  אחר ונמלא האבוד ירעה ויפלו דמיו לנדבה לגבי הםס  לא תוכל לפרש שהפרים מעות וניתותרו שדמיו צ׳  שקלים ואם יוזלו המילים אין לו תקנה דבעי ר׳ אלעזר  בסוף כריתות הוזלו טלאים בעולם מהו מבחר נדריך  בעינן והחיכה או דלמא שתי שקלים בעינן וליכה  ופשטו דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ם בן יוחאי מפני מה  לא נתנה תורה קלנה בממוסרי כפרה שמא יוזלו כלאיס  ואין להם מקנה לאכול בקדשים אלמח מחוייבי השם  שאינן מחוסרי כפרה כגון אשם גזלות השס מעילו'  אשם תלוי אשם שפחה חרופה אינן מתכפרים בפחות  מצ׳ שקלים: מותר עולה, אס הפריט מעות לעולמו  וניתותרו אם הן שיכול לקנות מהן מור או בן יונה  לעולה יקנה ואם לאו יהו בידו עד שיביא עולה אחרת  וילרף המותר ויקנה בהמה שמינה וכן מותר מנחה  למנחה מותר הפסח [לשלמיס] ירושלמי דכתיב חס מן  הצאן קרבנו לזבמ שלמים דבר שהוא בא מן הלחן קרב  שלמים המינון הכי עולה באה מן הלחן דבר שאינו אלא  מן הלחן ילחת עולה שנאה גם מן הבקר התיכון הרי  אשם אמר ר׳ אבא בר כהנא דבר שנה מכל הלחן ילא  אשם שאינו בא הלא מן החילים בכל אתר את המר מן  תקלין חדתין  מלי סלע שהוא צ׳ דינרין: מתני' מותר שקלים. המכנס  מנחות ק״מ א׳ מוצא הסוגי׳ זו בהדי׳ של כ״ג ובחילוף אתמר סס  והיינו מטעמה דיוליכם לים המלח כדאמר במכמות ושס דרי״מ  נדבה ור״ח אמר ירקב. וקהמר שם מסתברא דירקב מדתניה לא  ישים עלי׳ שמן וגו׳ מטאת היא היא קרוי׳ מטאת ואין אחרת  קרוי׳ מטאת לימד על עשירית האיפה של כ״ג שאינה קרוי׳  מטאת כו׳ ומדאינה קרוי׳ מטואת מותרת ירקב ולכאורה עשירית האיפה של כהן הדיוט קרוי׳ מטאת כדאמר  במס׳ מו״ק (ט״ו ב׳) יקריב חטאתו זו עשירית החיפה שלו ופירש״י ותוס׳ שס דמיירי בכהן הדיוט דבכ״ג מ״ח  דמס נאמר כ״ח לאב ולחס כו׳ ואילו כ״ג לא יטמא לאביו ולאמו ועי׳ תוס׳ פס ד״ה אמר וברש״י ד״ה זו אבל  במנחות שס ז״ל למזכו רש״י ותוס׳ דפי׳ דגם מ״ש יקריב מטשמו בכ״ג איירי ואע״ג דאיקרי מעשמ לאו דין  מטאת אית לה דאימעיטה מהאי קרא. וא״כ ז״ל דמפרשי קרא ליחזקאל הנ״ל רישה נכ״ג וסיפה בכהן  הדיוט וכדאמרינן בקדושין ע״מ ׳ ואע״ג דבמו״ק שם לא ניחא להם לחוקמי הכי ז״ל דסוגיה זו הכי משמע  להו ובאמת בקדושין מס קאמר דאורמי דקרה כן כמ״ש נר אלהים וגו׳ ושמואל שוכב בהיכל ה' וגו׳ ומ״מ  י"ל דשל כ״ה ג״כ הימעיטה מדקאמר ואין אחרת אך בתוס׳ פס ד״ה ומדאינה משמע דלא אתח קרה  הלכה ד מתני' מותר שקלים חולין. אם היתה ידו מלאה מעות ואמר חלו לסקלי מומרן מולין: עשירית האיפה. מפרש בגמ׳: מותר עולה עולה, אם ספרים מעות לקנות עולה ונתותרו  יביא בחומן המעות עולה אחרת: מותר פסח שלמים, מפרט בגמרא: מותר נזירים. הס גנו מעות לקרבנות נזירים ונתומרו ישמרוס עד שיקמו מהס קרבנות לנזירים אחרים  ואם נזיר אחד הפרים מעות לקרבנותיו ונתותרו המותר לנדבה לקין המונח: גב׳ עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי שמחל ״י לשמואל: הפריש שקלו ומת. מה יעשה בו: מותר עשירית  האיפה שלו, של כהן גדול שניתותרו מה יעשה בו: יוליכם לים המלח. לא נהנין ולח מועלין בו: מה עביד לה ד״י. איך מתרן למתניתין: של מנחת חוטא, שמקריב בדלי דלות מותרו לקין המזבח  דבמקום מטאת הוא חבל עשירית החיפה של כהן גדול נוסחאות ישנות  לא מיקרי מטאת לענין זה שיהח מומרו נדבה: על דא  עליל אבא בר אבא. על הח דמיימי בסמוך הקשה לי  אנוס דשמואל דחיהו חנה בר חנה: דאינון אמרין.  שבני בכל חומריס: ואם מן הצאן קרבנו וכו׳. לחו קרה  יתירה קא דרים אלא משמעותה דקרא משמע ליה הכי  ואם דבר הבא מן הלחן דהיינו פסח שאינו נח הלא מן  הלחן היה קרבנו הרי הוא לונה השלמי׳ ועל כרחך שלא  בזמנו קאמר דחי בזמנו הח ילפינן לעיל לפסול ח״כ  מדכתב לעיל הם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בלאן  מיירי וא״כ מן הלחן מיותר לדרשה: התיכון הרי עולה  מן הצאן. מנ״ל דקרב דוקא שלמים דלמה קריב נמני  עולה ח״כ דלמה החי לזבח שלמים למותר עולה לקרב  שלמים קחמי וזה נראה יותר: ומשני דבר שאינו בא  אלא מן הצאן. מן הלחן קדרים: התיבון הרי אשם.  דלמה האי מן הלחן במותר אשם כתיב דאסם נמי איל  תמים מן הלחן הוא ואינו בא מן הבקר: דבר הבא  מכל הצאן. נכנסים ובעזים כגון פסח לאפוקי אפס  דחינו בא מן העזים חלה מן החילים בלבד: בכל אתר  וכו׳. בכ״מ המה חומר מן למעט כגון מן הבהמה  להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את  הנעבד והכח אתה אומר לרבות פסח שהוא דבר הבא  מכל הלחן: ה״נ. כי מוקמיק ליה בפסח מן להוציא הוא  דלא אתי בן שתי שנים ולא התי נקבה ומיהו הלחן מכל  מין להן משמע בין כבסיס בין עזים ומיעוטה דמן  לנקבות חמה ואי לאו ה״ח דהלחן הוה מוקמיכן לים  לאשם והוה ממעטים ממן שאינו נח אלה מן המילים  כלכל: ואין משנין דבר שהוא לאכילה. כגון פסח לדבר  שאינו לאכילה כגון עולה שהיא כולה כליל: ואין משנין  קדשים קלים. דהיינו פסח לעולה שהיה קלסי קרטיס:  ה״ג הר״י על דח אמר רבי חנינא: אא״כ. עקרו  בשחיטה ששחטו לפס שלמים אצל הס שמטו למס עולה  פסול: ואני אומר. דכל שלא לשמו בפסח כשר ואפילו  שמטו לפס עולה: לובח שלמים. קרח יתירה הוא להוה  מלי למכתב לשלמיס: כל שהוא זבח. כלומר לכל זנמ  שיזבחנו לסלמיס יהיה: ס״ג משתנה למחשבת פסול  או לא. אם שמטו לשם עולה מיבעיה ליה הס חומה  המחשבה הפוסלת נעולה פוסלת גם נו או לא: היאך  עבידא. היכי דמי: מ״מ פסול הוא. דחף אס שמט  מעות ואמר הכי חלו לסקלי ומלא שהותירו המותר הוא  שלמיס לזרוק דמו למחר פסול: ס״ג שחטו ע״מ  מולין וסממח כב״ה: מותר עשירית האיפה. מפרס  להקטיר מכשרו למחר אין תימר וכו׳. וה״פ אס  נגמרה: מותר עולה לעולה. אם הפרים מעות לקנות  משתנה הוח למחשנת פסול חס מיםב על העולה  עולה ונתותרו יביא באותן המעות עולה אחרת: מותר  להקטיר בשרו למחר סגול ואם אינו משתנה ס״ל  הפסח לשלמים. מפרס בגמרא: מותר נזירים. הס גנו  כמישב על בשר שלמים להקטיר מבשרו למחר לפסול  מעות לקרבנות נזירים ונתותרו ישמרוס עד שיקמו  סוח ולה פיגול: לשמו ושלא לשמו בשאר ימות  מהס קרבנות לנזירים אחרים ואם נזיר א׳ הספרים  השנה. מיבעיה ליה פסח ששחטו בשאר ימות השנה  מעות לקרבנותיו ונתומרו המותר לנדבה לקין המזבח:  לשמו ושלא לשמו כשר הוא חו פסול: מכיון שאין לו  גמ׳ דאנא תמן. ננצל: כשהייתי בבצל שמעתי ששאל ר״י  שם. דלפסח לחו זמניה הוח ולשלמים לא אקדמיה:  לשמואל: ומת. מה יעשו נשקלו: מותר עשירית האיפה  נעשה כשוחטו. בשתיקה דתרוייהו לא מהני וחס  שלו. של כה״ג שניתותרו מה יעשה בו: לים המלח. לא  שמטו נסתס כשר: א״ל וא״כ ואפילו שחטו. בשאר  נהנין ולה מועלין בו: מותר עשירית האיפה. וקס״ד  ימות השנה לסמו לזרוק דמו שלח לסמו יהח כשר  דסמס ממני' מיירי גם בשל כהן גדול: של ישראל.  דליהוי משעה ראשונה כשומט לסמו ושלא לשמו דכשר:  שמקריב בדלי דלות מותרו לקין המונח דבמקוס מטאת  מאן אמר בשתיקה כשר וכו׳. מעיקרא דדינא קסיה  היא אצל עשירית האיפה של כה״ג לח מיקרי חטאת לענין  מנ״ל למימר דשמט בשתיקה כשר או נאמר בעינן  זה שיהח מותרו נדבה: על דא. על הח דמייתי בסמוך  משנת אליהו  הקשה ליה אבוה דשמואל דאיהו הנא בר אבא כדאמרי'  מסדר לפרושי וטעם הג׳ על שמזכו לשקול טבעין שהוא לפי׳  בברכו' (דף יח:): דאינון אמרי'. לא גרסי׳ ליה הכח ולקמן  גרה ורשב״ל מייתי לה אגב דקאמר ר׳ פנחס בשם ר״ל לפי  בשאר ימות השנה ששחטו שלא לשמו מנין שהוא משתנה  שמכרו כו׳ ונפל לכ״ח טבעה יתן כ״ח טבעה מפורש על זמן  לשלמים מ״ל והם מן הלחן קרבנו לזבמ שלמים. לחו קרה  יתירה קא דרים אלה משמעותיה דקרה משמע ליה הכי  ואם דבר הבא מן הלחן דהיינו פסח היה קרבנו הרי הוא  לזבח שלמים וע״כ שלה בזמנו קאמר דאי בזמנו ילפי' ליה  מקרא דפסול ח״כ מיתורה קא דרים ליה ועיין תוס׳ זבמים  ח׳ צ׳: הרי עולה, דנה ג״כ מן הלחן וקמני במתני׳ מותר  עולה לעולה: הרי אשם. דאינו נח נמי חלה מן הלחן  וקמני ממני׳ דמומרן נדבה: ה״ג אלא מן הכבשים בלבד. השני מינין ים בלחן כבשים ועזיס כמ״מ  ומס מן הלחן וגו׳ מן הכנשים חו מן העזים: בכל אתר. בכל מקום אתה אומר מן למעט כהה  דאמרי׳ נעלמה מן הבהמה להוציא את הכובע והכח אתה אומר מן לרבות דקאמר לרבות פסח  שהוא בא מן כל הלחן: ה״נ. כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוח דלא מייתי נן ב׳ שנים ולא מיימי  נקבה ומהו הלחן מכל מין לחן משמע בין כבשים ובין עזים: וגני אםס כו׳ עד בלבד ל״ג ליה הכא:  דבר שהוא לאכילה. פסח: לדבר שהוא לאכילה. שלמיס דפסח זה מתחילה הוקדם למס קרכן  הנאכל: לדבר שאינו לאכילה. עולה שהיה כולה כליל: קדשים קלים. פסח ושלמיס: קדשי קדשים.  עולה: אא״כ שחטו לשם שלמים. דעקרו בשמיטה לפס שלמיס אבל הס שמטו לפס עולה פסול:  ואני אומר דכל שלא לשמו אפי׳ שחטו לשם עולה. נמי מקרב שלמים: לזבח שלמים, קרא יתירה