Йома 72b

כהֵֹן אִלְמָלֵא בִגְדֵי כְהוּנָּה לאֹ נִשְתַּיֵּיר מִשּוֹנְאֵיהֶן שֶל יִשְרָאֵל שָרִיד וּפָלִיט רַבִי שְמוּאֵל בַר נַחְמָנִי אָמַר דְבֵי ר״ש תָּנָא בְגָדִים שֶגּוֹרְדִין אוֹתָן כִבְרִיָּיתָן מִכְלֵיהֶן וּמְשָרְדִין מֵהֶן כְלוּם מַאי הִיא רֵיש לָקִיש אָמַר אֵלוּ מַעֲשֵה מַחַט מֵיתִיבִי בִגְדֵי כְהוּנָּה אֵין עוֹשִין אוֹתָן מַעֲשֵה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵה אוֹרֵג שֶנֶּאֱמַר מַעֲשֵה אוֹרֵג אָמַר אַבַיֵי לאֹ נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֵית יָד שֶלָּהֶם כִדְתַנְיָא בֵית יָד שֶל בִגְדֵי כְהוּנָּה נֶאֱרֶגֶת בִפְנֵי עַצְמָהּ וְְנִדְבֶקֶת עִם הַבֶגֶד וּמַגַּעַת עַד פִיסַּת הַיָּד אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה שָלש אֲרוֹנוֹת עָשָה בְצַלְאֵל אֶמְצָעִי שֶל עֵץ תִּשְעָה פְנִימִי שֶל זָהָב שְמוֹנָה חִיצוֹן עֲשָרָה וּמַשֶּהוּ וְְהָתַנְיָא אַחַד עָשָר וּמַשֶּהוּ לָא קַשְיָא הָא כמ״ד יֵש בְעָבְיוֹ טֶפַח הָא כמ״ד אֵין בְעָבְיוֹ טֶפַח וּמַאי מַשֶּהוּ זֵיר א״ר יוֹחָנָן שְלשָה זֵירִים הֵן שֶל מִזְבֵחַ וְְשֶל אָרוֹן וְְשֶל שֻלְחָן שֶל מִזְבֵחַ זָכָה אַהֲרןֹ וּנְטָלוֹ שֶל שֻלְחָן זָכָה דָוְִד וּנְטָלוֹ שֶל אָרוֹן עֲדַיִין מוּנָּח הוּא כָל הָרוֹצֶה לִיקַּח יָבאֹ וְְיִּקַּח שֶמָא תּאֹמַר פָחוּת הוּא ת״ל בִי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ רַבִי יוֹחָנָן רָמִי כְתִיב זָר וְְקָרֵינַן זֵיר זָכָה נַעֲשֵית לוֹ זֵיר לאֹ זָכָה זָרָה הֵימֶנּוּ ר׳ יוֹחָנָן רָמִי כְתִיב וְְעָשִיתָ לְּך אֲרוֹן עֵץ וּכְתִיב וְְעָשוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִטִּים מִכָאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶבְנֵי עִירוֹ מְצוּוִּין לַעֲשוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ מִבַיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶנּוּ אָמַר רָבָא כָל תַּלְמִיד חָכָם שֶאֵין תּוֹכוֹ כְבָרוֹ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם ( אמר ) אַבַיֵי וְְאִיתֵימָא רַבָה בַר עוּלָּא נִקְרָא נִתְעָב שֶנֶּאֱמַר אַף כִי נִתְעָב וְְנֶאֶלָח אִיש שוֹתָה כַמַיִם עַוְְלָה אָמַר רַבִי שְמוּאֵל בַר נַחְמָנִי אָמַר ר׳ יוֹנָתָן מַאי דִכְתִיב לָמָה זֶּה מְחִיר בְיַד כְסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְְלֶב אָיִן אוֹי לָהֶם לְשׁוֹנְאֵיהֶן שֶל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶעוֹסְקִין בַתּוֹרָה וְְאֵין בָהֶן יִרְאַת שָמַיִם מַכְרִיז ר׳ יַנַּאי חֲבָל עַל דְלֵית לֵיהּ דַרְתָּא וְְתַרְעָא לְדַרְתֵּיהּ עָבֵיד אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָנַן בְמַטוּתָא מִינַּיְיכוּ לָא תֵּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵיהִנָּם אָמַר רַבִי יְהוֹשֻעַ בֶן לֵוְִי מַאי דִכְתִיב וְְזאֹת הַתּוֹרָה אֲשֶר שָם משֶה זָכָה נַעֲשֵית לוֹ סַם חַיִּים לאֹ זָכָה נַעֲשֵית לוֹ סַם מִיתָה וְְהַיְינוּ דַאֲמַר רָבָא דְאוּמָן לָהּ סַמָא דְחַיָּיא דְלָא אוּמָן לָהּ סַמָא דְמוֹתָא אָמַר רַבִי שְמוּאֵל בַר נַחֲמָנִי רַבִי יוֹנָתָן רָמֵי כְתִיב פִקּוּדֵי ה׳ יְשָרִים מְשַמְחֵי לֵב וּכְתִיב אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה זָכָה מְשַמַחְתּוֹ לאֹ זָכָה צוֹרַפְתּוֹ רֵיש לָקִיש אָמַר מִגּוּפֵיהּ דִקְרָא נָפְקָא זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים לאֹ זָכָה צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד אָמַר רַבִי חֲנִינָא זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה מַאי הִיא נוֹשֵא אִשָּה וְְאַחַר כָךְ לוֹמֵד תּוֹרָה עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה אָמַר רַבִי חִיָּיא בַר אַבָא נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְלוֹמְדֶיהָ מַעֲשֵה רוֹקֵם מַעֲשֵה חוֹשֵב אָמַר רַבִי אֶלְעָזָר שֶרוֹקְמִין בִמְקוֹם שֶחוֹשְבִין תָּנָא מִשְּמֵיהּ דְרַבִי נְחֶמְיָה רוֹקֵם מַעֲשֵה מַחַט לְפִיכָךְ פַרְצוּף אֶחָד חוֹשֵב מַעֲשֵה אוֹרֵג לְפִיכָךְ שְנֵי פַרְצוּפוֹת׃ בְאֵלּוּ נִשְאָלִין בְאוּרִים וְְתוּמִים׃ כִי אֲתָא רַב דִימִי אֲמַר בְגָדִים שֶכהֵֹן גָּדוֹל מְשַמֵש בָהֶן מְשוּחַ מִלְחָמָה מְשַמֵש בָהֶן שֶנֶאֱמַר וּבִגְדֵי הַקּוֹדֶש אֲשֶר לְאַהֲרןֹ יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמִי שֶבָא בִגְדוּלָּה אַחֲרָיו מְתִיב רַב אַדָא בַר אַהֲבָה וְְאָמְרִי לָהּ כְדִי יָכוֹל יְהֵא בְנוֹ שֶל מְשוּחַ מִלְחָמָה מְשַמֵש תַּחְתָּיו כְדֶרֶךְ שֶבְנוֹ שֶל כהֵֹן גָּדוֹל מְשַמֵש תַּחְתָּיו אלמלא בגדי כהונה. שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרין על על משה ואח״כ הטילו על הציבור, ואע״ג דקראי לחו בהאי סידרה ישראל: שגורדין אותן כברייתן מכליהן. כשהיו מומכין אותן בגרדין כמיני אסמכתא בעלמא הוא דקאמר: איש שותה. מורה כמיס שלהן מתוך כלי הריגתן היו עושים כברייתן מלולין כדרך לציסמן, וים בו עולה: דרתא. מלר: ותרעא לדרתיה עביד. שהתורה אינה ולח כשחר יריעה שלריך שוב לחמכה למדת הלבוש ולתפור נמחטן: הלח שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדיס לוכ יראת ומשרדין מהם כלום. ומשיירין מהן שמיס: תרתי גיהנם. להיות יגעים מקלת שאינו ארוג עמהן, וזהו לסון ועמלים בתורה בעולם הזה ולא שכל: מאי היא. אותו סיור: אלו מקיימוס ומיכסו גיהנס במומכס, מעשה מחט. מקלתו היה נחרג ובחייכס לא נהניתס נעולמכס: בפני עצמו ומחברו במסט: שלש צורפתו. ביסורין ובגיסנס: נושא ארונות. שנאמר מבית ומחוץ מלפנו, אשה. נילול מהרסור עבירה: להעיד ושל ען באמצע והושיבו נמוך של בלומדיה. מי קייס ומי לח קייס: זהב, ומזכ ונתן של זהב שני בתוך של שרוקמין במקום שחושבים. בתחילה ען וחיפה שפתו העליונה מזהב, מתקן הלוכה על הבגד על ידי לבע, כמלח מלופה מבית ומחוץ: תשעה. ואחר כך רוקמס בממט: חושב גבהו תשעה טפחים מבחוץ שנאמר מעשה אורג. שיש לה ליכיעה סמי חמה" וחלי קומתו (שמות כה), ורגליס קירות, ושתי זוכות על שתי קירותיה לא היו לו חלה עץ חלול היה: פנימי אין דומות זו לזו, פעמים שמלד זה של זהב ח׳. טפמיס גבהו מנמון ארי ומלד זה נשרי, כמו למגורות של עס עוני שוליו, ועוני סולי העץ של משי, והיינו ב׳ פרלופיס, חבל רוקס המלעי טפח, נמלח פנימי ממלא הללו כלורתו מכאן כך לוכמו מכאן: משוח של המלעי: וחיצון של זהב "׳ מלחמה. כהן שמשמוהו למלחמה לדבר ומשהו. משעה כנגד גובה האמלעי, דברי מערכי המלחמה, שנאמר ונגם ומשהו עוני סולי זהב של מילון, וטפח הכהן ודבר אל העם (דברים כ): משמש עשירי עולה למול עוני הכפורת בהן. חס נה לעבוד בבית המקדש שהוא טפח ומכסה חיבור הכפורת לונם מ׳ נגדיס: יהיו לבניו אחריו. והמכון: והתניא אחד עשר ומשהו. החי החריו קרא יתירה הוח למדרם ומשני הח כמאן דאמר ים בעוני סולי בה כל גדולות נוהגות נזרעו המריול), הזהב טפח כאשר ים בעוני סולי ומשומ מלחמה גדולה היא: יכול סען: הא כמאן דאמר אין בעוביו יהא בנו של משוח מלחמה משמש טפח. אלא משהו, ולא ידענח היכה תחתיו וכו׳. יכול מסח גדולמ מסומ איפליגו נה: ומאי משהו. דקמני מלחמה ירושה להיות בנו קודם לכל בברייתא בתריימא": זיר. העולה " אדם, כדרך שבנו של כהן גדול מסמם היה עודף למעלה על עוני הכפורת תחתיו. רישה דבריימח הכי תניח לה משהו בגובה המילון להיות זכ בת״כל) גבי עשירית החיפה, והכהן לכפורת סביב, ומשהו דקאמר רב המשיח אין לי חלה משיח, מרוצה יהודה בעוני סולי המילון קאמר, בגדים מניין, תלמוד לומר וסכהן, יכול ובזר לח חיירי כלל: שלשה זירין. שאני מרצה אף משוח מלחמה, תלמוד נעשו בכלי הקודם, של מזבח סימן לומר תחתיו מבניו מי שננו עומד לכתר כהונה, ושל ארון סימן לכתר תחתיו, יצא משוח מלחמה שאין בנו תורה, ושל שולמן סימן לכתר מלכות עומד תחתיו, ומניין למשומ מלחמה שהשולחן הוא סימן לעושר" מלכים: שאין ננו עומד תחתיו, תלמוד לומר סכי גרסינן של מזבח זכה אהרן שבעת ימיס ילבסס הכהן וגו׳ ילה ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו. זה שאין ראוי לבוא אל אהל מועד שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח (3) לכפר בקולם. וגבי כהן גדול (במדבר יח), וכן המלכות לדוד ולזרעו"] מניה נדוכמה החריתי בתורת כהנים ") (תהלים יח): בי מלכים ימלוכו. לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודס וגדול הממליך מן המלך, והתורה לכל אדם, יכול אף על פי שאין אמרה מקרה זה: זכה. ללמוד לסמה ממלא את מקומו מ״ל ואשר ימלא: ולקיימה: זרה. מסתכמת ממנו: מ״ל מצווין לעשות מלאכתו. שהארון בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על